שני קילומטרים בלבד מפרידים בין ביתו של זהר שפק בקיבוץ כפר עזה לבין גדר הגבול. הגדר הזו נוכחת היטב בחייו כבר שנים, כפי שהיא נוכחת בחברי כל הקהילה שלו: "אנחנו הרגשנו מאוד בטוחים ומוגנים. הרגשנו שהגדר הזאת באמת מגנה עלינו. האמנו לאנשים שלנו מבפנים - לממשלת ישראל - והאמנו גם באנשים שגרים מעבר לגדר. אנחנו תמיד חשבנו שהם מסכנים ועשינו הכול כדי שהם יהיו פחות מסכנים, וקיבלנו סטירה משני הצדדים", אומר שפק ממקום מושבו הזמני בקיבוץ שפיים - לשם פונו חברי כפר עזה שניצלו.
לצד אותה גדר שכשלה בהגנה עליו ועל שכניו ב-7 באוקטובר נוכח היטב גם הצילום, אהבה גדולה של שפק עוד מגיל צעיר. "בגיל שבע הייתה הפעם הראשונה שגנבתי לאבא שלי את המצלמה ומאז הוא לא ראה אותה. זו הייתה מצלמת פילם של 'פנטקס'. התחלתי לצלם והתאהבתי ביכולת הזאת לתעד כל דבר בחיים כמעט".
"נוכחות הצבא לא הייתה מאיימת"
הגדר והצילום התחברו בחייו לפני שנתיים, כשהוא לקח חלק בסדנת צילום בפילם שחור-לבן תחת השם "גבולות התודעה" ומטרתה לחקור את הקונספט של "גבול" באופן פוטוגרפי. למילה גבול הוא בחר להתייחס באופן המילולי ביותר. וכך, במשך קרוב לשנתיים, אסף שפק קרוב ל-1,200 תמונות העוסקות באותה גדר. מה שאיפשר לשפק, עורך דין פלילי ולשעבר חוקר משטרה, להתמסר כך לפרויקט היה דווקא הקריירה של האישה שאיתו - נירה שפק, חברת כנסת לשעבר ממפלגת יש עתיד. "היה לי מלא זמן משלי. היא לא הייתה בבית ולא הציקה", מתבדח שפק.
186 תמונות מתוך אותו האוסף אוגדו לספר תחת הכותרת "חיים על הגבול": זה קרה חודשיים לפני השבת הנוראה של ה-7 באוקטובר. כעת שפק מדגיש עד כמה, למרות המצב הביטחוני, היה לו חשוב להעביר בתמונות דווקא גישה אופטימית: "יש בספר גם תמונות של צבא, נתתי לכך פרק שלם בתוך הספר וגם הסברתי בפתיחה לאותו פרק שהצבא אצלנו לא היה משהו שמלמד על מלחמה אלא חלק מאיתנו כל הזמן, והנוכחות שלו היא לאו דווקא מאיימת".
התמונות האופטימיות - ואלו שעוררו מחלוקת
"אני יודע שזה נשמע קצת פלצני, בטח אחרי 7 באוקטובר, אבל לא תמצא בתוך הספר תמונות של עשן, מלחמה, דם וכל הדברים השליליים שבאים עם גבול", הוא מדגיש. "אתה תמצא אך ורק תמונות אופטימיות. כשהצגתי את הספר בפני חברי הקיבוץ, בעיקר המבוגרים שבהם, ובפני אנשים אחרים, יש תמונות שהתגלו כמעוררות מחלוקת - האם הן אופטימיות, או האם מעוררות איזשהו פחד. אני חשבתי שהן אופטימיות ואני משאיר לכל אחד לחשוב עליהם מה שהוא רוצה, גם נוכח 7.10".
איך אפשר להעביר תחושת ביטחון בפריים דומם, ועוד בשחור-לבן?
"אם אני מצלם עובדים בחקלאות על הגדר ומטוס מרסס על הגדר, או תמונה של שדה חיטה ענקי שנראה כמו שדה אורז בתאילנד עם עובד חקלאות תאילנדי שהכובע שלו מבצבץ מעבר לחיטה - אני חושב שיש בזה הרבה אופטימיות. חקלאות היא תמיד דבר אופטימי. אנחנו מגדלים דבר, אנחנו מחכים שהוא ייצא ואז יש פריים בודד שהוא מאוד אופטימי. אנחנו מגדלים את החמניות שלנו, את תפוחי האדמה שלנו והכול נמצא על הגדר, הגדר תמיד ברקע".
תמונת האימהות בגבול והטרגדיות האישיות
"יש תמונה אחת שבשבילי היא האהובה ביותר, אבל גם הקשה ביותר - חמש אימהות מרימות חמישה ילדים וברקע רואים את הגדר. שתיים מהן התאלמנו, אחת נפצעה מאוד קשה ועדיין נמצאת בטיפולים". התמונה צולמה ביוני 2022 - ומעוררת מחשבות ותחושות מעורבות אצל זהר: "אני רואה בתמונה הזאת סופר-אופטימיות, שאנחנו מגדלים את הילדים שלנו על הגדר. הנשים האלה שלנו בחרו לחיות את החיים שלהן בקיבוץ. אני חשבתי שזה סופר-אופטימי, אבל 7 באוקטובר ערער את המחשבה שלי לגבי התמונה הספציפית הזאת. אני מאוד כואב אותה, אבל אני גם מאוד אוהב אותה".
ואיפה זה תפס אותך באותו יום נורא?
"אני בביתי עם אשתי ובבית מעלינו גרה הבת שלנו עם בעלה ושני הילדים שלה. באזעקה בסביבות שש וחצי אנחנו ישר הבנו שלא מדובר במטח רגיל. אף מלחמה לא התחילה בכמות כזאת, ברדיוס כזה של טילים. אנחנו כמובן ישר עלינו לבית של הילדה והסתגרנו איתה בממ"ד, כשהבעל שלה הוקפץ לכיתת הכוננות. ומאותו רגע מתחילות עשרים שעות שהן סוג של הישרדות, מחשבות על החיים".
"הכלבים שתקו, אין לי מושג איך"
והוא משחזר: "שמענו אותם מדברים מחוץ לממ"ד והזעקנו את אחד הכוחות שהייתי איתם בקשר. שמענו קרב יריות קצר מחוץ לבית ואז נכנסו החיילים הביתה כדי להגיד לנו שהאזור שלנו כרגע הוא 'נקי' - 'אתם לא יכולים לצאת עדיין כי הרחוב לא נקי, אבל הבית נקי'. זה גם היה הזמן שלנו להכניס קצת אוכל ומים, הרי היינו גם עם תינוק בתוך הממ"ד. באופן מפתיע הוא התנהג בצורה מדהימה. נציין גם שהיו שני כלבים בממ"ד, שגם הם היו בסדר גמור והיו בשקט, אין לי מושג איך".
בקרב רבים מחברי כפר עזה, כמו רבים מתושבי האזור, רוחשת תחושת ההפקרה של הבוקר ההוא. אך על האופטימיות שלו מסרב שפק לוותר, גם אחרי הטבח הנוראי. "אני חושב שבסופו של דבר מי שמנע טבח הרבה יותר גדול אצלנו היו החיילים עצמם שהתארגנו באיזשהו מקום, נכנסו והראו לחיות האדם האלה שיש פה מישהו עכשיו, אתם נלחמים במישהו. החיילים דווקא כן היו צד אופטימי, אבל בהמשך, כי בשעות הראשונות היה פחות צבא".
כעת שואף שפק לתרגם את הספר לשפות נוספות ולהפיצו ברחבי העולם. לשם כך נפתח לפני שבועות גיוס כספים ב"הדסטארט": את הרווחים הוא מתעתד להפנות לטובת שיקום קיבוצו. לפרטים נוספים לחצו כאן
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv