כמו יתר תושבי ניר עוז, בבוקר ה-7 באוקטובר יואב בזר בן ה-20, שמתגורר לבדו בקיבוץ, התעורר לקול האזעקות. כששמע את המחבלים, קפץ יואב בבהלה והתחבא מאחורי המיטה בחדר השינה שלו, שהוא גם הממ"ד. את מכשיר הטלפון שלו השאיר כבוי בסלון, שכן הוא שומר שבת.
במשך שש שעות, כשיריות המחבלים שוטפות את הקיבוץ, הוא נותר מרותק למחבואו. בשלב מסוים נכנסו המחבלים אל הבית ונכנסו לממ"ד - אבל לא ראו אותו. הם לקחו את המחשב והטלפון, ולמעשה כל אמצעי המאפשר לתקשר עם שכניו בקיבוץ, ויצאו מהבית. במשך השעות הארוכות שבהן היה נצור בבית, יואב היה בטוח שכל הקיבוץ שלו הושמד - והוא היחיד שניצל: "אמרתי לעצמי שעם כל כך הרבה יריות באוויר, בטוח שכולם מתים. אם יש משפחה של חמש נפשות בממ"ד אחד, למשל, אין סיכוי שכולם יצליחו להתחבא".
"הם השאירו את הדלת פתוחה, ראיתי מה קורה בחוץ"
יואב חוזר לרגעים שבהם קיבל את ההחלטה להתחבא - החלטה שככל הנראה הצילה את חייו ומנעה את חטיפתו: "חשבתי שהם הרבה יותר חזקים ממני, יש שם הרבה יותר אנשים ויש להם רובים, אז לא רציתי להיתקל בהם פיזית. הנחתי שהדרך שלי לשרוד זה להתחבא".
הוא מספר שהמחבלים נכנסו לביתו בזמן שהסתתר, נכנסו לממ"ד, לא ראו אותו ויצאו. "אחרי שהם נכנסו לי לממ"ד", הוא משחזר, "המחשבה הייתה שאם נכנסו אליי, אז נכנסו לכולם לממ"דים. מה שגרם לי להסיק מאוד מהר שהמשפחה שלי וכל שאר הקיבוץ מתים ככל הנראה, או חטופים".
יואב מספר שכשהם יצאו מהבית שלו "המחבלים השאירו את דלת הממ"ד פתוחה, וגם את הדלת של הבית, וכך יכולתי להישאר במחבוא ולראות את מה שקורה בחוץ. ראיתי שכל הרחוב מכוסה בעננה של עשן והסקתי שהם עוברים בית-בית, אחרי שהם חיסלו את הקיבוץ, ועכשיו הם שורפים אותם. ולכן המחשבה שלי הייתה שאני חייב לברוח מהבית שלי, כי גם אותו ישרפו בסופו של דבר".
"היו לי כל מיני מחשבות איך לברוח"
בשלב מסוים, במחשבה שהוא האחרון שנותר בחיים בניר עוז, יצא יואב בזר במנוסה מקיבוצו. "כשהיריות נרגעו ויחסית נהיה יותר שקט התחלתי להריח ששורפים בתים. רק אז העזתי להציץ מחוץ לממ"ד דרך חריץ בין הדלת למשקוף, אחרי שלוש או ארבע שעות", הוא נזכר.
"היו לי כל מיני מחשבות על איך לברוח. למשל לברוח לתוך בית שכבר שרפו, כי הם לא ישרפו אותו עוד פעם", ממשיך יואב לתאר. "אבל המבט החוצה אל הבתים שעדיין מעלים עשן גרם לי להבין שזה לא ממש אופציה. הנחתי שהסיכוי שלי לברוח ולהינצל יותר גדול מהסיכוי שלי להישאר ולהינצל".
"זה מה שאפשר לי לברוח בלי שראו אותי"
"סביב השעה שתיים בצהריים ברחתי מהבית שלי והתחלתי לרוץ בין הבתים לשיחים, עד שהצלחתי לצאת מהשער האחורי של הקיבוץ. בשעה שתיים רוב המחבלים, אני מאמין, כבר לא היו שם. אבל עדיין הייתה שם החבורה ששרפה בתים, ואני מאמין שהיו שם עוד מחבלים, פשוט לא כל כך הרבה", מנתח יואב. "זה מה שבעצם אפשר לי לברוח בלי שראו אותי. כשיצאתי מהשער האחורי רצתי לכיוון מגן שהוא קיבוץ במרחק שני קילומטר מניר עוז".
"בין ניר עוז למגן יש איזו גבעה וברגע שעברתי אותה ראיתי מולי בצד של מגן אנשים עם רובים", הוא ממשיך לספר. "בהתחלה לא הייתי בטוח אם זה מחבלים או צה"ל, אבל הם פשוט התחילו לסמן לי 'בוא אלינו' ולקרוא לי, כך הבנתי שזה צה"ל".
למרות שיואב מבין שכנראה מדובר בצה"ל, הוא ממשיך להתלבט אם לצאת לעבר החיילים: "ראיתי שהם ראו אותי והם לא יורים עליי, הייתי על גבעה, חצי מוסתר מאחורי עץ, וידעתי שבשלב מסוים אני אצטרך לצאת. הם ראו אותי ואני ראיתי אותם. לא היה לי איך לברוח מהם. מכיוון שידעתי שאני חייב לצאת הנחתי שזה צה"ל ושזה הסיכוי הכי טוב שלי להינצל. אמרתי לעצמי שאם זה לא צה"ל, אז אני לא יודע מה אני אעשה. ניגשתי אליהם והם שאלו אותי מאיפה אני מגיע ומה קרה".
"אמרתי 'זהו, הקיבוץ הושמד. הושמד לחלוטין'"
בשלב הזה, כשהוא כבר ממוקם בקיבוץ מגן, התחיל בזר להבין את מורכבות האירוע הנורא שאליו נקלע. בזכות אנשי כיתת הכוננות של מגן הוא גם הצליח ליצור קשר עם בני משפחתו. "אני לא יכול להגיד שהייתה לי הקלה. אבל לפחות זו לא השמדה טוטאלית. אני בהתחלה הייתי בטוח שההורים שלי שרדו בנס. הם סובבו ארון ספרים. על הדלת של הממ"ד וככה הסתירו את הדלת. אחי, שהיה גם כן בקיבוץ, הבית שלו הוא מהיחידים שהם לא פתחו בכלל. אז כל המשפחה שלי יצאה ממש בנס, וגם אחרי שהודיעו לי שהמשפחה שלי בסדר, אמרתי 'זהו, הקיבוץ הושמד. הושמד לחלוטין'".
המרחק בין שני הקיבוצים קטן ביותר, אך המצב במגן היה באותו היום קל בהרבה מזה שבניר עוז. כיתת הכוננות המקומית הצליחה בשלב מוקדם ביותר לבלום את המתקפה ואף מחבל לא חדר לקיבוץ. תושבי מגן אפילו לא נאלצו לישון בממ"דים שלהם בלילה שאחרי. ובזר, שמצא את עצמו נצור בקיבוץ השכן בזמן שבקיבוצו שלו מתרחש גיהנום, העביר במגן את הלילה, בבית של משפחה שהתנדבה לארח אותו.
"הם רשמו בקבוצות שלהם 'מי יכול בעצם לארח עוד מישהו שהוא פליט מניר עוז, ומשפחה אחת התנדבה", הוא מספר. "בדיעבד, גיליתי שזו משפחה שמכירה את המשפחה שלי. זה היה מאוד הזוי. הם היו נחמדים והאכילו אותי מאוד יפה. מה שהיה מוזר זה לראות בטלוויזיה את מה שקורה לכל השאר. עד שהגעתי למגן לא הבנתי שהמתקפה בכל העוטף, הייתי בטוח שהתקפה ממוקדת בניר עוז. ואז אני מסתכל בטלוויזיה ואני רואה את המספרים ממשיכים לעלות".