אתמול (שישי) בבוקר סוף-סוף הם נפגשו: אופליה רויטמן בת ה-77 שנחטפה מקיבוץ ניר עוז לרצועת עזה - והרנן פלר, האחיין מבואנוס איירס שלא שכח, שסיכן קריירה מזהירה כאחד מבכירי שדרני הכדורגל בארגנטינה - ובלבד שכל ארגנטינה לא תשכח לרגע. "תחזירו את אופליה, תחזירו את כל החטופים", קרא בזמן שידור משחקי הכדורגל.
אופליה הייתה לבד בבית בבוקר 7 באוקטובר כשקיבוץ ניר עוז נכבש בידי חמאס. הקטור בעלה, היה למזלו רחוק בשיקום אחרי ניתוח. אופליה הסתגרה בממ"ד, ראתה את הקליעים מחוררים את דלת הפלדה. "הוא פתאום פתח את הדלת, כדור פגע ביד, היד נפתחה, מישהו בא", היא מתארת. "הוא לקח שרוך של נעליים ושמו לי שלא יירד דם. בעצם אילתרו חוסם עורקים".
היא ממשיכה: "כשהגעתי לדלת שאלתי 'לאן אני הולכת?', הם אמרו לי 'זה לא נורא, אנחנו עושים את תיקון החבישה פה - את תהיי בסדר אנחנו לא-לא טובים, אנחנו עוזרים לך'. זרקו אותי על הטרקטור, הייתי עם הראש על הרצפה של הטרקטור. חצי דרך ראיתי שתי וספות גבוהות - אחת עם עדינה משה, שכנה שלי, ואחת נוספת עם שירי ביבס, יחד עם שני בניה, שעוד לא יודעים איפה הם. אחריהם היה עוד איש, השלישי, ומאז לא ראיתי כלום".
"ביהודייה אני לא מטפלת"
זמן מה לאחר מכן אופליה כבר מצאה את עצמה בעזה. "באנו במנהרה ובצד היה חדר מאוד קטן, בו הייתה רופאה. כשראתה שאני במיטה, אמרה באנגלית: 'ביהודייה אני לא מטפלת'", היא מציינת. "אחד מהאנשים בצוות שלקחו אותי מהבית אמרו, "את שמה מה שצריך". משם עם כיסא הגלגלים הלכנו 20 דקות ברחובות מאוד צרים בלי אור, לכיסא הגלגלים לא היה מקום. הלכתי לבית שאחר כך הייתי בו 46 ימים לבד".
היא נכלאה בדירה קטנה של זוג - טכנאי ואחות. בכל פעם שהוצאה מהבית לטיפול רפואי בפציעת הירי, הלבישו אותה כמוסלמית עזתית עם בורקה שהשאירה רק חריץ לעיניים, והזהירו אותה שלא תוציא מילה מהפה, כדי שלא תיחשף כחטופה מישראל. "נכנסתי, היה רופא שהתחיל לשאול איך קרה - 'כלום', אמרתי. עיתונאי רצה לכתוב משהו, מה אני יכולה לענות לו, 'כלום', עניתי. האחרון התחיל לדבר בעברית, הסתכלתי עליו, גם לא דיברתי. היא באה - האישה שהייתה איתי, 'איתו את יכולה לדבר', אמרה לי. שאלו מי אני, כמה ילדים, איפה גרתי וביקשה טלפונים. אמרתי 'סליחה, אין לי טלפונים - הם שמורים בטלפון שנשאר בבית'. לא רציתי לתת".
"הימים היו כמו מסטיק - לא נגמרים"
במשך 46 הימים שאופליה הייתה כלואה, היא מספרת שהייתה רעבה רוב הזמן, לא יודעת מתי יום, מתי לילה, ובעיקר בודדה מאוד, חששה שתצא מדעתה מהבדידות. "עשיתי מקלחת ואמרתי לעצמי: 'אופליה, את צריכה קצת מתודולוגיה בשביל לא להיות משוגעת'. חשבתי על ללכת בסלון ובחדר השני בינתיים כשהם לא היו בבית. עשיתי 100 סיבובים בבית. הימים היו כמו מסטיק - לא נגמרים. יום אחד ראיתי שהאישה בבית מתפללת. כשהיא באה לחדר שלי שאלתי אותה: 'כמה פעמים את מתפללת?', והיא ענתה לי. אני יודעת מניר עוז שבארבע בבוקר אנחנו שומעים תפילה ראשונה, ולפי האצבעות בידיים שלה ידעתי באיזו שעה אנחנו נמצאים".
היא ממשיכה לספר על המשך השהות שלה בדירה בעזה: "אחר כך ראיתי יומן, כשהיא באה שאלתי אותה - 'אני יכולה לכתוב למשפחה בדפים שהיו?'. אמרתי לעצמי: 'אם אנה פרנק יכלה לכתוב, למה לא אופליה רויטמן יכולה לכתוב?' - כתבתי 53 ימים שהייתי שם, גם למשפחה, גם מה שקורה - הכל בספרדית".
אופליה מספרת שהיא הרגישה שמה שעברה וחוותה, היה דומה לשואה. "נתנו לי פיתה קטנה עם הרבה זעתר, יבש לגמרי, טבלתי אותה בתה כדי להצליח לבלוע אותה. ב-23:00 באו עם אורז יבש לגמרי". לדבריה, לאנשים שבדירתם הוחזקה היה אוכל וקפה. "חשבתי שהוא ייתן לי חתיכה מהלאפה, אבל הסתכלתי והוא יצא", שיחזרה.
מתחת לבית בו הוחזקה היו מנהרות של חמאס - כשהם היו משגרים מטחים לעבר ישראל, הבית רעד. "יום אחד, המיטה שלי זזה וגם הרצפה. פחדתי, כי היה מתחת לבלטות משגר הרקטות. הרעש שעשתה המערכת היה 'זזזזזז....', וכל פעם שהרעש הזה נשמע - היה פיצוץ בחוץ", היא מספרת.
כששיגורים מעזה פגעו בתל אביב, אופליה ידעה לפי החגיגות ששמעה מהרחוב. "הם היו מאוד שמחים - ידעתי כי שמעתי את הקולות. המסיבה בחוץ, ליד השוק - כשהטילים הגיעו לתל אביב והגיעו לבאר שבע - הם מחאו כפיים, אמרו הרבה דברים שלא שמעתי, אבל השמחה - שמעתי אותה ואמרתי 'איפה המטוסים שלנו?'". לדבריה, אופליה מספרת שלא פחדה שהמטוסים יפגעו בה, וככשמעה את קולם חשה הקלה.
החזרה לארץ
"במשך כל הזמן הייתי במיטה, ישבתי, הלכתי לסלון, הלכתי כמה סיבובים כמו משוגעת - אבל שמחתי ככשמעתי את המטוסים". "ביום ה-47 אמרו לי בארבע וחצי שאני מתלבשת עוד הפעם והולכת לעוד מקום. לקחו אותי לבית חולים שהיו שם מרפאות חוץ בצד אחד ודלתות בצד השני. כשהגעתי לדלת, פתחו אותה ושם היו שתי השכנות שלי - עדה שגיא, ושמחה. שמחתי להגיע למקום יותר טוב שהיה, כי הכרתי אותן, היו הרבה נשיקות וחיבוקים, אחר כך כל אחת דיברה על איפה שהיא הייתה". באותו יום הייתה הפעימה הראשונה של שחרור הילדים.
למחרת, הגיע יום שחרורה של אופליה. "יצאנו לרחוב, היה שם אוטו, היינו שבע בנות וחיכינו לצלב האדום. ישבנו שם והגענו לכרם שלום, ומשם הוטסנו לבית החולים - שם פגשנו את המשפחות". כשהיא נזכרת ברגע בו פגשה את משפחתה, דמעות עולות בעיניה. "היה ממש מקסים, אחרי כל כך הרבה ימים שלא ראיתי אותם והייתי לבד", היא משחזרת.
האחיין מארגנטינה
ביום בו פגשה את בני משפחתה, הם סיפרו לה מה עשה למענה האחיין שלה, הרנן פלר, שגר בארגנטינה, ושעובד כשדרן כדורגל. ההתייצבות החד משמעית לצד ישראל הייתה ברורה לו. כבר במשחק ששידר באותו השבוע, הוא דיבר בגלוי: "אנחנו עדיין מחכים לחזרתם של כל אחד ואחד מהחטופים הביתה. אנחנו ממשיכים לגנות בתוקף את ארגון הטרור חמאס". במפגש המרגש בין השניים היא מספרת: "קראתי לו, הוא אמר לי 'בשבילך דודה הכל'".
"התחלתי לפני תחילת כל משחק לדרוש את שחרור החטופים", מספר פלר. "הנאומים שלי השתנו עם כל משחק - אף פעם לא חזרתי על אותו נאום פעמיים", הוא מסביר. "בחלק מהנאומים הייתי יותר נחרץ או עצבני מאשר באחרים כי הרגשתי שזו חובתי להסביר לעולם מה קורה, ושאנשים חייבים להצטרף אלינו, ואסור לשמור על שתיקה. אנשים חייבים להבין שמה שאירע לא היה מלחמה או מאבק בין שני צבאות - אלא טבח נגד אוכלוסייה אזרחית". הוא מדגיש, "הדבר היחיד שרציתי הוא שדודה שלי תחזור ושכל החטופים יחזרו".
אולם לדבריו התמיכה הפומבית בישראל לעתים הייתה מלווה בקשיים. "זו הייתה תקופה קשה בבית שלי," הוא משתף, "הילדים שלי פחדו מהחשיפה שלי ואישתי ביקשה שאפסיק. היו רגעים שהייתי נכנס להרבה ריבים עם אנשים". הוא מוסיף, "באחת הפעמים כשהתווכחתי עם אשתי כשהיא אמרה לי להפסיק עם זה, אמרתי לה: 'אנחנו רואים הרבה סרטי שואה, ואת תמיד שואלת אותי, איך הם לא עשו כלום כשהם יודעים שהולכים להרוג אותם. עניתי לה שאם יהרגו אותי - שיעשו את זה בגלל המעשים שלי ולא כי שתקתי ולא עשיתי דבר".