בשעה עשר בבוקר כבר מתייצבים למסגרותיהם שני קצוות סקאלת הגיל של קיבוץ עין השלושה. האולם הגדול שבמלון "ספורט קלאב" אילת, חולק לשניים על ידי פרגוד - מצידו האחד ילדי הגן של עין השלושה , בצד האחר קשישי הקיבוץ בשיעור התנועה היומי שלהם. באזור המסעדה של המלון שנמצאת גם כן באותה הקומה - ילדי הגן של הקיבוץ השכן, רעים, משחקים עם הגננות שגויסו.
הגענו למלון ביום שבו ציינו 73 שנים בדיוק ליום בו הגיע גרעין של עולים דרום אמריקנים לפינה קטנה בנגב המערבי וייסדו את עין השלושה. את יום ההולדת שלהם יציינו מאוחר יותר באותו הערב עם קישוטים ובלונים. אבל עכשיו, בבוקר, אין זמן לחגיגות.
כמו מתנדבים רבים שבאו מבחוץ לסייע ולהרים את אנשי הקיבוץ מהטראומה, יום קודם הגיעה ממושב תל עדשים שבצפון יובל פוגל בת ה-20. היא סיימה לא מכבר שנת שירות בעין השלושה ונדלקה. כל כך נדלקה שכעת, בתקופה שבה רבים מאוד מדברים על כך שלא יוכלו לחזור לבתיהם באזור, היא משוחחת בהתלהבות על אפשרות להצטרף לחברות בקיבוץ עם שוך הקרבות. בינתיים, יש לה גיוס על הראש, עוד שלושה שבועות. את הזמן עד הבקו"ם היא מתעתדת להעביר כאן באילת.
פוגל, שאם רק היה אפשר הייתה מגיעה לקיבוץ עצמו בכדי להתנדב בו, מספרת שהיא מועסקת בעיקר במשימות שמרטפות עד הלילה. "באנו לתת יד איפה שצריך. אנחנו משחקים איתם ורצים איתם במסדרונות, כל מה שמותר במסגרת המלון. העיקר שירגישו שבטוח פה ושהם יכולים לסמוך עלינו. אז נקראנו לדגל. הם ממש צריכים פרצופים מוכרים, כי הם היו בסיטואציה לא מוכרת, עם קולות לא מוכרים ומחבלים שדפקו להם על הדלתות כשההורים אומרים להם לא לפתוח, לא משנה מה, אפילו אם אתה מכיר את הבנאדם. ועכשיו הם גם במקום חדש. יש פה ילדים שלא חיבקו אותי בכלל בשנה שהייתי שם ועכשיו רצו לחבק אותי".
פוגל היא כוח החלוץ. בהמשך השבוע, היא אומרת, יגיעו מתנדבים נוספים. בינתיים, עד שיצטרפו אליה חבריה, היא ממהרת לחזור לילדי הגן. הבוקר הגיעה למלון שיננית להעביר פעילות על בריאות דנטלית. לפי כמות הקינוחים בחדר האוכל והכמויות המטורפות של ממתקים שזרמו הנה כתרומות מרחבי הארץ, זה בהחלט מתבקש.
"עין השלושה זו קהילה שמתחלקת לצעירים וארגנטינאים מבוגרים - זה לגמרי מתחלק לשניים", מעירה פוגל לסיום. ואכן בשנים האחרונות הקיבוץ המנומנם שקפא מעט על שמריו חווה תנופת קליטה אדירה, מה שאומר - הרבה משפחות צעירות וילדים קטנים שמתרוצצים עכשיו על השטיח בגנון-מלון. "התפקיד שלנו, הש"שינים (בני ובנות שנת שירות) היה לחבר את הקהילה הזו עם כל החדשים שהגיעו. זה קיבוץ קטן שאפשר להקיף בחמש דקות וכולם עוטפים בהרבה חום ואהבה".
בהתאם לחלוקה שעליה מדברת פוגל אצל עין השלושה מקפידים, לפחות בינתיים, להפריד בין הקשישים לילדים הרכים. אבל יומיים קודם נפלה כל המחיצה בין אלו לאלו: היה זה כשהאזעקות הגיעו גם לכאן, לאילת. "הילדים עברו לפה ועיכבנו אותם. היה משהו יפה כזה של שירה והרמת ידיים ולגעת, פשוט לגעת. הקשישים הרגיעו את הילדים הקטנים במגע, הרבה מאוד מגע. ראיתי איך הם התגעגעו לחיבוק הזה", מספרת רותי פרדס.
פרדס, תושבת הררית שבצפון, מטפלת בתנועה ובעצמה ניצולת שואה, הגיעה לכאן לאילת ימים ספורים אחרי אירועי השבת הנוראה - ומתארחת בדירה בעיר עד למועד בלתי ידוע. "היה פחד גדול והרבה מאוד בכי. החרדה חזרה", חוזרת פרדס אל הרגע ההוא יומיים קודם. "כל קרביי התהפכו באותו רגע. אמרתי שחייבים להגיע לכאן ולעזור במה שאפשר".
"אז אספו פה את כל הילדים - עם האימהות, שדאגו לא פחות - וכולם קיבלו סוכריית מציצה", היא נזכרת. "הייתה חזרה לפה של המתיקות הראשונית, הרגרסיבית, והם התאספו פה יחד עם המבוגרים, היה איזה רגע כזה של מפגש. אבל בשלב הזה עוד מנסים להתאים כל אחד לשייכות שלו ולהעניק לו משהו מוכר בתוך המהומה הלא יציבה הזו".
ראשון המתייצבים לשיעור, אריאל בן ה-91 מעין השלושה, מתייחס גם הוא לאזעקה הפתאומית: "אני לא נבהלתי, אני רגיל לזה כבר 70 שנה. סך הכול אני מניח שלילדים יותר קל לקלוט את האירוע הנוכחי". ניסיתי לתהות האם משמעות הדבר היא שלהם, זקני השבט, קשה יותר - או שדווקא הניסיון והזכרונות מתקופות אחרות, גם טובות יותר, מקל. השאלה נותרה באוויר ללא מענה.
פרדס בת ה-83 הולכת לסייע לבני גילה "לשחרר אנרגיה הכלואה בגוף", בעברית מתובלת בהרבה ספרדית. "הם יחזרו, אין להם מקום אחר", היא אומרת אחרי השיעור. "וזה היה החלום שלהם, לחיות יחד - יהודים וערבים. הם סיפרו לי שבזמנו כשעזה הייתה פתוחה עם היו לוקחים את האורחים שהגיעו לקיבוץ לאכול בעזה, כי היא הייתה יותר אקסלוסיבית מבאר שבע". ועכשיו, המקום הזה שהיה מארח אותם נהיה לפתחו של הגיהינום.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv