אורן ויצמן מעביר כבר חודש וחצי את ימיו באותה הנקודה בדיוק ברחבת הכניסה למלון גראנד קורט בירושלים. כל ערב הוא ניצב שם, לעתים גם בבקרים, ומצייר. היצירה הנוכחית על כן הציירים שלו מציגה חוף פסטורלי וגולשי גלים בים. הים - כפי שניתן ללמוד משאר היצירות שלו הפרוסות בלובי המלון - הוא מוטיב חוזר ביצירתו של ויצמן.
איך אדם בליבה של עיר הבירה - שלא בדיוק ידועה בזכות חופיה השופעים - מצייר גולשים ודגים? במקרה של ויצמן מדובר במוטיב ותיק. את מיטב זמנו הוא מלווה בחוף הים באשקלון יחד עם אחיו - שניהם גולשי גלים ותיקים. אבל כשהגיע לכאן למלון מביתו שבשדרות, מספר ימים אחרי מתקפת הפתע של ה-7 באוקטובר, ויצמן דווקא היה מרוכז במוטיבים אחרים.
"כדי לתעל את זה החוצה התחלתי לצייר טילים עם כתובות בערבית", אומר ויצמן ומספר שאחרי המתקפה "הופיעו בעבודות שלי טילים ומחבלי חמאס עם הבנדנות הירוקות. אחר כך לאט-לאט התחלתי לחזור לזון שלי ולאומנות הישנה שהייתי עושה בשדרות. כל מה שקשור לתרבות הים, גלישת גלים וכל מה שמסביב".
בבוקר הנורא של ה-7 באוקטובר שמע ויצמן את המחבלים ממש מתחת לביתו צועקים בערבית. את הקריאות שלהם הוא צייר בימים הראשונים שלו במלון, פורק את החוויה. "אני חשבתי שאני שם בחאן יונס, שומר. שלחתי יד לקשר אבל לא היה קשר. וגם לא אפוד ולא נשק. הרגשתי כלום והכל בו זמנית. זו הרגשה שאני לא יכול לתאר אותה. אין לזה הגדרה בכלל. יותר מאוחר, כשהתחילו להגיע הסרטונים פשוט ניתקתי את הטלפון. ידעתי שזה מזיק לנפש והתנהגתי כרגיל, המשכתי לעשות אמנות"
ויצמן בן ה-48 מתגורר בשדרות מאז היה ילד ומספר על המגורים בעיר: "אחרי 20 שנה זה כבר לא פחד, זה פשוט נכנס לתת-מודע שלך ופועל על המוח באופן לא רצוני. שמעתי את המחבלים ליד הבית שלי צועקים בערבית והפיק של ה-20 שנה האלה היה בשבת בבוקר ותיעלתי את כל ה-20 שנה החוצה".
משפחה בפוסט-טראומה
כל תושבי הנגב המערבי שפונו מביתם מוצאים לעצמם אפיקי פורקן שונים ומשונים. אצל ויצמן זה כאמור הציור. אבל הרבה-הרבה מעבר למצב הנוכחי, הבלתי נסבל, שבו מצויים המפונים, עבור ויצמן הציורים הם פורקן לטראומה עמוקה בהרבה שמתחילה לפני 23 שנה בפיגוע בצומת גוש קטיף. ויצמן שהיה אז מילואימניק צעיר היה נוכח בפיגוע בימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה. ויצמן לא נפגע בגופו באותו פיגוע, אבל הנפש נותרה חבולה. רק לפני שנים בודדות התעוררה הטראומה וויצמן הוכר כפוסט-טראומטי ויחד הגיעה גם האומנות.
אלא שלמרבה הטרגדיה הפוסט-טראומה של ויצמן התעוררה בעקבות זו של אחיו הצעיר, ששירת בצה"ל שנים רבות. "בשלב מסוים כשאחי עבר את השיקום של משרד הביטחון החלטתי לחזור לאומנות", הוא מספר. "זה עבד. היום אני גם כבר מאובחן, אבל בגלל שאז הייתי היחיד המשפחה בלי פוסט-טראומה אבא הטיל עלי לישון אתו ולהישאר אתו כל הלילה, בגלל בעיות השינה שלו. עשיתי את זה בשמחה וציירנו על כל החדר שלו, שכנעתי אותו לצייר מקום שהוא מאוד רוצה להיות בו".
כפי שניתן להבין מהציטוט הקודם ההתמודדות עם הטראומה אינה נחלתם של האחים בלבד - גם אביהם, נושא עימו צלקות נפש משנים של לחימה בסדיר ובמילואים וחיים תחת איום הרקטות בשדרות. האיום גם גבה מהמשפחה מחיר באופן ישיר ב-2016 כשרקטה נפלה ופגעה פגיעה קלה בביתם. אורן, שמתגורר גם כיום באותה הבניין בו גרים הוריו הגיע לאומנות דרך אביו שהוא סתת אבן וחרט. "כשנתקלתי בגיל צעיר בסיפורים שלו ממלחמת יום הכיפורים זה די זעזע אותי. אני תמיד הייתי מתלווה אליו בכל מצב, וכשגיליתי על החוויות שלו שם הציור נהפך למפלט שלי. הייתי מרגיש רע על מה שהוא עבר, אז הייתי יושב ומצייר על הקירות ועל ניירות ועושה ניסויים". במרבית השנים עבד אורן יחד עם אביו בעסקי עיבוד האבן.
"הייתי איתו צמוד עד שהתחילו הטילים על שדרות", מספר ויצמן על אביו. "ב-2005 זה נהיה קשה והתחילו להגיע מטחים יותר נרחבים ויותר רעשים של מתכת פוגעת בבטון ואזעקות באמצע הלילה. בנוסף לזה, פיקוד העורף שם לנו אזעקה שקראו לה אז 'שחר אדום', שהייתה מלווה בחריקה של איזמל על מתכת, זה היה הצליל של חיבור המערכת עצמה וזה היה מחריד ועושה לך תחושה מגעילה בבטן, כאילו דקרו אותך. הייתי מתעורר בלילה עם התחושה המגעילה הזו ורץ 27 מדרגות לתפוס מחסה".
כוכב מקומי בפינת העישון של המלון
בפינת העישון הקטנה שנדחקה לשולי הכניסה למלון נהפך בינתיים ויצמן לסוג של כוכב מקומי. כשהוא מנסה לצייר הוא נאלץ להתמודד גם עם הסקרנות שמעורר המחזה הלא שגרתי של צייר בעבודתו בכניסה למלון יוקרה. בסבלנות רבה הוא מתמרן בין ילד סקרן שלא מפסיק שואל שאלות ויושבי המחששה הזמנית שמעירים לאמן על יצירתו. בערב שבו הגענו למלון הסקרנות הייתה אולי גדולה מעט יותר מהרגיל. אחרי יומיים ויצמן חזר לפינה הקטנה שלו מביקור משפחתי בתל אביב, לשם פונתה שאר משפחתו. הוא, לעומת זאת, מתעקש על ירושלים. דווקא הוא הגולש מבכר את העיר נטולת הים.
"ירושלים עם האוויר הנקי והפתוח שלה והאווירה החמימה והכנסת האורחים של הירושלמים מנקה לי את הראש", אומר ויצמן. זה עושה את המחשבה צלולה. יש לעיר הזו מדיטציה באוויר, של אנשים שכבר התרגלו לעבור את כל התקופות הקשות ולהמשיך הלאה. אחרי כל ההיסטוריה של כל המלחמות והכול, העיר הזו אמורה להיות גיהינום, אבל היא שקטה ושלווה, היא מצליחה להישאר מקום שהוא פיסת גן עדן עלי אדמות".
את חלק מהזמן הוא מעביר בשיטוטים במרכז העיר ובשני האזורים האוהבים עליו בעיר - הרובע היהודי של העיר העתיקה ושכונת מוסררה, הסמוכה למלון שבו הוא מתאכסן וכבר החל לצייר חלק מנופי העיר. גם בסבבי לחימה קודמים בדרום, הוא מספר, העתיק את עצמו זמנית לבירה - העיר שממנה, לדבריו, הוא שואב השראה.
על עירו שלו הוא אומר "אצלנו בשדרות, איך שאתה נכנס לעיר, אתה מזהה את המתח באוויר. אתה שם לב שאנשים לא קיבלו טיפול כמו שצריך והפיוז שלהם קצר ולחלק מהם נמאס מהחיים". אם היה יכול, מודה ויצמן היה עוזב את העיר למודת הטרור, שהיא אולי העיר הכי פחות מתאימה למגוריו של אדם הסובל מפוסט-טראומה. בעבר ניסה תקופה להתגורר בתל אביב אך התקשה להסתדר בעיר ורצה להמשיך להיות קרוב לאחיו ואביו. בעיות הריכוז והזיכרון מהן הוא סובל מקשים עליו למצוא עבודה מסודרת, והוא מעדיף להישאר בסביבה הידועה והמוכרת.
מפונים משדרות וגם מקריית שמונה
בפינת העישון מתחילה להצטבר, כמדי ערב, דבוקת מבלים קטנה. זה הבילוי כאן. לפחות בינתיים. מעבירים את הזמן בשיחות עד שעה מאוחרת. על הדרך, משפשפים כישורים של מבקרי אומנות עם יצירתו של ויצמן. הקבוצה הקטנה הזו, כך מתברר, מכילה מפונים משדרות, אך גם מקריית שמונה שגם כמה מתושביה פונו לאותו המלון. כאן תושבי שתי הערים המטווחות ביותר בישראל - זו מדרום וזו מצפון - יכולים לעבד יחד את שותפות הגורל שלהם.
"הגיעו לכאן אנשים מרוקנים מאנרגיות ואני יוצר להם אומנות מול הפנים לעודד אותם", אומר ויצמן. "התפתח פה הווי נחמד, ולפעמים יש איטראקציה. יש שיחות מעניינות ולפעמים גם צחוקים. יש ווייב כזה מגניב, שלמרות שזו שעת חירום ההווי די זורם כזה. יושבים בערב על סיגריה ונכנסים לשיחות יותר ארוכות על עניינים של טיפולים של פוסט-טראומה, על תקשורת, על מה אנשים אוהבים ולא אוהבים, על העתיד ומה יהיה על ישראל וגם על אומנות כדרך לבטא את עצמך".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv