חדר אוכל לקיבוצניקים הוא מרכז החיים - מקום מפגש שאליו כולם באים. גם חברי קיבוץ ניר עוז היו אמורים לשבת בחדר האוכל שלהם סביב השולחנות כמנהגם. בצד אחד הוותיקים, בצד השני משפחות, התאילנדים ליד הצעירים, ממלאים את חדר האוכל בצחוקים, בפטפוטים וברעש הסכו"ם. במקום זה - דממה.
סיפורי מלחמה - סיקור N12
- האם ילדה לפני המלחמה, האב בישר על השם בעזה
- יהודית אובחנה כחולת סרטן. ואז היא נחטפה לעזה
- "לא רוצים שאמילי תחגוג לבד את יום ההולדת"
38 הרוגים ו-75 חטופים יש בניר עוז. בין החטופים נמצאת גם אופליה, אימה של נטלי מדמון, שלא מפסיקה לחפש דרך לזעוק את הסיפור שלהם. חדר האוכל השומם נראה לה המקום המתאים ביותר לעשות את זה. היא סידרה את תמונותיהם של החטופים במקומות שבהם נהגו לשבת, אמהות ליד ילדיהן, אבות לצד בנותיהם.
חדר האוכל היה הלב של הקיבוץ. הוא ידע ארוחות חול וימי חג, אספות סוערות וגם שמחות. אוכל גורמה לא היה הצד החזק בו, אבל הקהילתיות חיפתה על הכול. בשבת הארורה של 7 באוקטובר, כשהקיבוץ עלה באש, גם בחדר האוכל השתוללו המחבלים. הם המשיכו משם לבתי החברים - אין כמעט בית שלא נכנסו אליו; גם לזה של אופליה בת ה-77 שהייתה לבדה בממ"ד.
בביקור קשה בביתה של אופליה, שבו נשארו בעיקר כתמי דם וחורי ירי בקירות, נטלי בתה שחזרה: "אימא שלחה הודעות. ב-08:46 היא סיפרה לי שהיא בסדר. ב-09:37 הקליטה את ההודעה האחרונה - 'הם פה, בבקשה, הם פה'". בהתחלה, אופליה הוכרזה נעדרת, אך לפני כשבוע וחצי הודיעו שהיא חטופה - המשפחה לא יודעת על מה הסתמכו, אבל המחשבה עליה שם, בצד השני, לא מרפה.
בחדר האוכל, ליד דלת הכניסה, עומדת פינת תיבות המכתבים. גם שם מנסים לצעוק אל העולם את המספרים הקשים. בקור רוח מצמרר הם עוברים שם אחר שם, תיבה אחר תיבה, ומסמנים מי חטוף - ומי נרצח. מחוץ לחדר הדואר תלוי לוח המודעות, שבו כל הודעה מקבלת משמעות מצמררת - הסטיקרים למען דו-קיום, חוג הציור שהיה אמור להיפתח והמוצצים שהלכו לאיבוד ואין מי שיאסוף בדרך לארוחת הצוהריים.
אבא של יעל בן עזרא, סעיד, שאהב מאוד לאכול בחדר האוכל, היה חקלאי וקיבוצניק בנשמתו. אימא שלה, עדינה, דווקא העדיפה את הארוחות בבית. עכשיו הם סביב השולחן, חלק מהסטטיסטיקה הנוראה - היא חטופה, הוא נרצח. יעל שיתפה: "זה פער גדול בין הרצון להיות איתו ולהתאבל בשקט, לבין הצורך שאני מרגישה, שזו גם הצוואה שלו, להילחם עליה. אני מדמיינת איפה היא שם, רואה אותה במנהרה - בלי שמש, בלי אוויר".
גם יעל ביקרה שוב בבית הוריה - שעומד כעת הרוס ושרוף לגמרי. היא סיפרה: "זה היה טבח, לא היה להם סיכוי - הדקות האחרונות של אבא שלי, כשאימא איתו ומבינה. הלוואי והיינו מוצאים אפילו את שניהם, במיטה ירויים, בלי שהיה להם מושג אפילו מה קרה - אבל היה להם מושג". סעיד גסס לאיטו, והמחבלים נכנסו דרך החלון לממ"ד, החדר היחיד בבית שלא נשרף, וחטפו את עדינה. כמה שעות אחר כך, יעל כבר ראתה אותה בסרטון מעזה.
"הם טיילו פה בקיבוץ כאילו הוא שלהם"
38 הרוגים ו-75 חטופים. מדובר במספר בלתי נתפס - משפחות שלמות שנמחקו, ואיש לא בא לעזור להן. במקום לא התנהל שום קרב, קיבוץ ניר עוז הופקר. "אין מקום שלא הגיעו אליו, לקחו ממנו או הסתובבו בו", אמרה נטלי. "הם טיילו פה בקיבוץ כאילו הוא שלהם". יעל הוסיפה: "הבגידה היא בהרבה רבדים, משבר האמון הוא כל כך עמוק. אני כל השבת הזו בוואטסאפים שמתחננים שמישהו כבר יגיע - ואף אחד לא בא".
הצבא הגיע לקיבוץ רק בצוהריים, אחרי שהמחבלים כבר עזבו - משאירים אחריהם חורבן, מוות וחברים שחולמים על יקיריהם שמעבר לגדר - משוועים לחזרתם הביתה. "אומרים 'עם ישראל חי', אבל מאז 7.10, אם אני מייצגת את עם ישראל, אני לא חיה", שיתפה נטלי בכאב. "החיים יחזרו כשהחטופים יגיעו לכאן - אני רוצה להאמין שהם יחזרו בשלום וחדר האוכל הזה שוב יהיה פעיל".