לא רצינו להפריע באמצע השיעור, אבל השמועה על המצלמה שמסתובבת במסדרונות בית הספר, התפשטה מהר בין הכיתות. כך פגשנו את ילדי שדרות, שמפוזרים במלונות באילת כבר 67 ימים. גם הם, שנולדו למציאות של צבע אדום ורקטות, עוד לא מעכלים את מה שקרה בבוקר ההוא, שבו התעוררו למחבלים שמסתובבים בעיר שלהם.
מאז הם כאן, בין המלון לבית הספר הזמני, בין הטיילת למצפה הימי. רצינו לשמוע מהם קצת ממה שעובר עליהם. הצוות החינוכי מורכב ממורים משדרות, יחד עם מורות חיילות והרבה מתנדבים. "החיילות עוזרות לנו להתגבר על הפחד", אמרה ניקול בזמן שהכינה להן יצירות. "אני מפחדת מהרבה מאוד דברים, אבל בטח שלא מחמאס - כי אנחנו ננצח אותם".
גם היום, יותר מחודשיים אחרי, שדרות עדיין ריקה ושוממת. אפילו לעיר שהתושבים שלה נחשבו קשוחים וחסינים ייקח זמן להתאושש מהתמונות ההן של הטנדרים הלבנים מסתובבים ברחובות. אלון, רק בן 8.5, מדגים בלי לשים לב עד כמה המצב לא יאמן.
אלון סיפר לנו שהוא מתגעגע לאפרשזיף, ולמרות שאפשר לקנות גם באילת הוא לא מתרצה. "זה לא אותו דבר, אין את זה בקטיף", תיאר. "האחים שלי חוזרים מחר הביתה ואני לא כי הסיוט הכי גדול שלי זה לישון בבית. זה מפחיד, אם יהיו בומים או צבע אדום".
אמילי לוי, בת 11, נזכרה בשבת השחורה. "היינו כולם בממ"ד וראינו בחדשות וברשתות החברתיות את כל הסרטונים והתמונות המזעזעות האלה", תיארה. אדל מיכיאלוב הצטרפה: "בהתחלה חשבנו שאין באמת מחבלים ושזה סתם איזה משהו, ואז בסוף גילינו את הג'יפ הלבן עם המחבלים בתוכו ונלחצנו בטירוף. ילדים בגיל הזה לא צריכים לדעת מה זה מוות".
אם יש משהו שמרסק את הלב, זה לשמוע ילדים שאיבדו את התמימות ויותר מזה, את האופטימיות שכל כך מאפיינת אותם, ילדים שברגע אחד הפכו לאנשים מבוגרים, שכמו כולנו, חיים עדיין את הבוקר ההוא. וגם היום, אף אחד לא יכול לומר להם בוודאות מתי מחוגי הזמן, שעצרו בשבעה באוקטובר, יתחילו לזוז.