בין ניהול העסק שלו לבין המשפחה - אוריאל ברוך אהב לנצל כל רגע בחיים. אוריאל בן ה-35 מירושלים, נשוי לרחלי ואב לשני ילדים, בני 8 ו-5, לא ויתר על אף מסיבה. לפסטיבל נובה ברעים ב-7 באוקטובר הוא נסע עם חברו מיכאל יואב. לקראת השעה 6:45 בבוקר, אחרי ששמעו את האזעקות, הם מיהרו להיכנס לרכב שאיתו הגיעו ולנסוע בחזרה לכיוון המרכז.
בדרך, כשאוריאל נוהג, התקשר מיכאל לאשתו וסיפר לה שהוא יצא מהמסיבה בגלל האזעקות. רבע שעה לאחר מכן התקשר מיכאל שוב. הוא נשמע כשהוא צועק לאוריאל "סע סע" והשיחה נותקה. אז הבינו בני המשפחה שככל הנראה השניים נתקלו בחוליית מחבלים.
132 חטופים בעזה: השמות, התמונות והסיפורים
לאחר כשעה רחלי, אשתו של אוריאל, ניסתה להתקשר לחברו מיכאל, אך מי שענה לה היה מחבל שצעק "אללה אכבר". יומיים לאחר מכן נמצא חברו של אוריאל, מיכאל ז"ל, ירוי ברכב שבו נסעו השניים, ורק לקראת סוף אותו שבוע זיהו את גופתו. מיכאל יואב ז"ל היה בן 46 במותו.
משפחתו של אוריאל החלה לנסות לברר עליו פרטים ולהבין אם מישהו ראה או שמע לאן הוא נעלם. לפי העדויות הוא נראה בפעם האחרונה ליד הרכב שלו. "לא הבנו מה היה מצבו", מספרת ריקי, גיסתו של אוריאל על הסיטואציה הקשה וסימני השאלה.
"הוא כל היום במחשבות שלנו"
המשפחה החלה לברר גם עם הגורמים שהיו בשטח, עם זק"א ועם כוחות הצבא שהגיעו לאזור. הם גילו שכשהגיעו הכוחות למקום, אוריאל כבר לא היה ליד הרכב. "מהמידע הזה הבנו שהמחבלים ככל הנראה חטפו אותו. שלושה שבועות לאחר האירוע קיבלנו הודעה מצבא שהוא אכן חטוף בעזה", מספרת ריקי, גיסתו של אוריאל.
"אנחנו עד היום לא יודעים מה קורה איתו שם", אומרת ריקי. "הוא כל היום במחשבות שלנו בכל דבר שאנחנו עושים. בכל ארוחת שישי, בקידוש, אנחנו שואלים את עצמנו מה הוא אוכל, איך הוא ישן. זה חוסר ודאות שאנחנו לא מאחלים לאף אחד. הילדים של אוריאל כל הזמן אומרים 'אבא שלי גיבור', אנחנו מסבירים להם שיש עכשיו מלחמה והצבא מחפש את אבא".
"לא היה אפילו שיח על הגברים"
עברו יותר מחודשיים מאז אות החיים האחרון ממנו: "היו משפחות שקיבלו סימן חיים מבן המשפחה החטוף שלהם, אנחנו חוץ מאיכון טלפוני שהצבא הצליח לעשות למכשיר הסלולר שלו, לא יודעים כלום וזה קשה", מוסיפה ריקי. "אשתו רחלי חזקה והמשפחה תומכת בה כמה שאפשר, אנחנו בקשר עם כל מי שרק אפשר, כדי לזרז את החילוץ שלו משם".
משפחתו של אוריאל צפתה בדריכות בפעימות הראשונות של שחרור החטופים בחודש האחרון, אך לצד השמחה מחזרתם - הלב נחמץ. "מצד אחד אנחנו חווים שמחה גדולה, זה ממש נס גלוי, כל מי שהשתחרר משם. מצד שני אנחנו מתוסכלים נורא, כי לא היה אפילו שיח על הגברים והפצועים שנשארו שם", מתארת ריקי בעצב, "אנחנו לא יודעים מה יהיה ומי ידבר עליהם. כל טלפון זה קפיץ מתוח במשפחה וסקאלה של רגשות, פחד ודאגה".