יום שלישי 5.12
"זה כמו שבעה ממושכת"
יש הבוקר שיחות חשובות סביב המעבר של מפוני ניר עוז לכרמי גת, ומתחילים לדבר על הגן שיהיה שם. יש שיחות נוספות עם האחראית על המעבר, ואנחנו מדברים על הדירה וסביבתה. אני מרגישה מכל הגורמים שכולם עושים את כל מה שביכולתם כדי לעזור ולגרום לנו להרגיש הכי הכי טוב שאפשר במעבר ובחיים, ובכל זאת, אני לא מאמינה שאלו החיים שלנו עכשיו.
הציפייה למעבר גדולה ומלווה בחששות רבים. איך יהיה לגור יחד עם הילדים בבניינים? איך תיראה הקהילה בתוך עיר, עד כמה נצליח לשמר אותה? איך נרגיש שם? יש משהו מאוד מחזק ומחבר בשהייה במלון. יש שיחות ארוכות ועמוקות שביום-יום ובשגרה לא מתקיימות. אנחנו במעין "שבעה" ממושכת, עדיין לא עברנו שלב, עוד לא נגמר האירוע ויש דרך ארוכה של אובדנים צפויים וחטופים שעדיין לא שבו. איך זה ירגיש כשנצא מהבועה פה באילת?
יום חמישי 7.12
נר ראשון של חנוכה
עברו חודשיים מאז ה-7.10, וזה יוצא בדיוק בערב החג הראשון שלנו מחוץ לקיבוץ. כולם מצפים להדלקת נר ראשון של חנוכה, ואני מרגישה איך הכול צף. אני נזכרת בגעגוע בחנוכה בקיבוץ, בפעילויות הרבות שבראשן "מרוץ הלפיד", כשכולם רצים או רוכבים על האופניים בשדות לפי המסלול, ב"מפקד האש" המרהיב.
אני זוכרת את תחושת הגאווה שאני חלק מהדבר הזה. חלק מהקיבוץ הזה. חלק מהשמחה שהילדים גדלים לתוך האושר הזה. אני מוצפת בגעגועים למה שהיה ואיננו עוד. לאנשים שהיו ואינם. לחטופים שעדיין בשבי. אני מתפללת שהחג הזה יביא עימו נסים, ושנזכה לחבוק את כל יקירינו שעדיין לא חזרו מהשבי. אני מקווה להדליק את האור שנכבה מאז ה-7.10.
יום שבת 9.12
געגוע למרחבים הפתוחים
השבתות באילת יכולות להיות קשוחות עם הילדים. אנחנו מחליטים לנסוע למכתש רמון, להיפגש עם המשפחה שלנו באמצע. הילדים כל כך קשורים לבני הדודים שלהם וכל מפגש איתם עושה להם טוב. אנחנו מסתכלים עליהם נהנים מהמרחבים והטבע, עולים ומטפסים על גבעה, משחקים משחקים ילדותיים. כיף לראות אותם ככה מהצד, הם עוברים כל כך הרבה דברים, נמצאים במציאות בלתי נתפסת שבה אובדן וחטופים זה חלק מהשגרה והשיח ובית נהיה סוג של חלום. כמה כיף לראות אותם נהנים ומשתובבים כמו ילדים נורמליים. אנחנו מסתכלים מהצד, מקווים. הלוואי ששוב, בקרוב, מתי שהוא, נזכה לראות אותם נהנים ככה בבית ששייך להם. ששייך לנו.
דלית רם אהרון - יומנה של פליטה: