יום שלישי
הפעם הראשונה בניר עוז
זה יום קשוח במיוחד. אנחנו נוסעים לאזכרה של יוסי ומרגיט סילברמן, שנספו ב-7.10, הוריה של שירי ביבס. מאוד אהבנו אותם, והאובדן שלהם קשה וכואב. האזכרה קרובה לניר עוז, לבית שלנו - כך שאנחנו מבינים שעלינו להגיע בפעם הראשונה לקיבוץ. הנסיעה קשוחה ומתוחה, אני מרגישה את תחושת הדריכות לאורך כל הדרך. אנו עוברים מספר מחסומים צבאיים, מראים תעודת זהות שמוכיחה שאנחנו מניר עוז, ומגיעים לבית.
אנחנו רואים בפעם הראשונה את ידית הדלת המחוררת מקליעים שירו, רואים את כמות השנאה שצבעה בשחור את הקן החמים והמשפחתי שבנינו. הכול הפוך על הרצפה. בזמן שאנחנו אורזים דברים אישיים לקחת איתנו, נשמעת אזעקת צבע אדום. אנחנו רצים לממ"ד. אני מבוהלת. כל כך קיוויתי שלא יהיה צבע אדום כשנהיה שם.
אנחנו יוצאים לסיבוב במסלול שאליו פינו אותנו החיילים. חשוב לי לתעד לנו הכול, אולי בעוד כמה שנים נרצה להסתכל, להיזכר, להבין. בזמן הסיבוב אנחנו שומעים רעשים חזקים של הפגזות. תופס אותנו מטח ואנחנו רואים יירוטים מעלינו. אני לא מצליחה כמעט לנשום, תחושת הפחד חוזרת והכל מתחיל לצוף. האזכרה, הבית, הקיבוץ, הטראומה, הסטרס. אני נשברת, לא מסוגלת להכיל יותר. אולי הגעתי מוקדם מידי? אנחנו מעמיסים את הדברים שאספנו, וחוזרים חזרה למלון באילת.
דלית רם אהרון - יומנה של פליטה:
- פרק ראשון: "פתאום זה מכה בי - אני פליטה"
- פרק שני: ליצור שגרה של בית גם אם הוא זמני
- פרק שלישי: אחרי יותר מחודש חיבוק עם אבא ואימא
- פרק רביעי: הקטנה מדברת לראשונה על החבר שנחטף
יום חמישי
העסקה נדחית
אתמול בערב כינסו את קהילת הקיבוץ לקראת עסקה של שחרור חלקי מהחטופים. אני הולכת לישון בתקווה גדולה שהאימהות והילדים וביניהם שירי חברה שלי, וכפיר ואריאל ילדיה יחזרו. אני מתעוררת בבוקר ורואה שחור בעיניים - העסקה נדחתה. אחרי תקווה גדולה שוב חוזר החשש העמוק שזה לא יקרה. אחר הצהריים מודיעים שיש עסקה והודעה יוצאת למשפחות, אני מפחדת לקוות שוב. אחרי זמן מה מתפרסמת הרשימה, אני שמחה עבור כל משפחה שזוכה לחבוק את אהוביה. אני שמחה עבור חברתי היקרה כרמית שאמה חנה קציר ברשימה. קשה לי ששירי עוד לא שם, אבל אני מתפללת שבימים הקרובים גם היא תשוחרר.
יום שישי
השלב הראשון בעסקה יוצא לדרך
יש מתח באוויר. כולנו כמו זומבים, מחכים לשעה 16:00 לראות את פעימת החטופים הראשונה של ניר עוז. יש הרבה מאוד סימני שאלה וחשש, איך יגיעו? מה יהיה מצבם הפיזי? האם כולם בחיים? מה אם בדקה ה-90 משהו ישתבש?
בשעה 16:00 מתכנסים באולם. אנחנו צופים בחדשות בציפייה דרוכה, והנה - זה קורה. אנחנו רואים את הרכבים ומזהים את עדינה ומרגלית. מחיאות כפיים וקריאות התרגשות באולם. סוף-סוף מתחילים לראות את האנשים האהובים שלנו! לאט לאט אנחנו מזהים את כולם. לכל אחד מהם יש חיבור כלשהו למשפחה, לילדים, לחברים. אני חושבת על האושר הגדול של כל אחת מהמשפחות, חושבת על כל השיחות שסיפרו על הגעגוע והדאגה ליקיריהם שבשבי. על החיבוקים שכל כך ציפו, על הידיעה שהם בסדר ושהם סוף סוף מוגנים.
אני שמחה מאוד ומתרגשת עבור חברתי כרמית ומשפחתה שזוכה לחבוק את חנה קציר אמה. אנחנו כולנו בציפייה להמשך, אני מתפללת ששירי והילדים וכל החטופים יחזרו כבר! הציפייה מורטת עצבים.
זו נקודת אור ראשונה אחרי כל כך הרבה זמן וכולנו בציפייה שיעשו הכול כדי להשיב את כולם - עד אחרון החטופים!
יום שבת
מחכים לפעימה הבאה של החטופים
אנחנו קמים ליום אופטימי יותר, רואים את התמונות של משפחות החטופים שחזרו ומבינים שמצבם הנפשי והפיזי יותר טוב ממה שחשבנו. זה מעודד.
אחר הצהריים, אנחנו מחכים לשמוע על שחרור הפעימה הבאה של החטופים. אנחנו מעריכים שאין שם אנשים מניר עוז, אבל שמחים על המשפחות הנוספות בשאר הקיבוצים שיזכו לחבוק את יקיריהן. אנחנו מחכים שבקרוב יפרסמו את הרשימה לפעימה הבאה, ומתאכזבים לשמוע שהשחרור מתעכב. שוב צצות חששות, סימני שאלה ומתיחות עצומה. אנחנו מרגישים שהחמאס סוחט אותנו עד קצה גבול היכולת. המצב קשוח, וכל מה שאנחנו רוצים זה לראות אותם בארץ מוגנים בריאים ושלמים.
