שני מורציאנו, אלמנתו של דקל מורציאנו שנהרג בעת שניסה לחלץ אדם שנפל לבור בגליל, נאבקת שהמדינה תכיר בבן זוגה המנוח כמי שנפל בעת מילוי תפקידו למען מדינת ישראל. היא סיפרה היום (שישי) לגדעון אוקו על הקשיים איתם נאלצת להתמודד בשל חוסר ההכרה הזו: "אנחנו לא מקבלים עזרה סוציאלית וטיפול נפשי, לא יודעת מה להגיד לילדים".
שני סיפרה שבתור שוטרת היא זוכה באופן אישי לתמיכה ממשטרת ישראל, דבר שבלט מול היחס שקיבלה מהגוף בו הועסק דקל ז"ל וממדינת ישראל. "לכיבוי והצלה לא היה סיוע מיידי, בטח ובטח לא בזמן השבעה, שזה מה שאני והילדים היינו צריכים", אמרה שני בדמעות. "בגלל השאלות שהוצפו והכעס שהיה, הם יזמו איזשהו טיפול זריז לי ולילדים ולהורים של דקל, אבל למשל לא לאחים שלו".
"את דקל ועדנאן הוציאו מהבור, אותי ואת סמאא זרקו לתוכו עמוק", אמרה שני בהתייחסה לאלמנתו של הלוחם הנוסף שנהרג באירוע, עדנאן אסעד. "אני מרגישה שאנחנו צריכות להתמודד עם זה לבד, יום-יום, שעה-שעה, ועם שאלות שאין להן תשובות כרגע. באמת מרגישות לבד".
מאחר שמדינת ישראל לא מכירה בלוחמי האש כמשרתי מדינה, אם הם נפגעים במהלך מילוי תפקידם - משפחותיהם לא זוכות לסיוע מהמדינה. "אפילו בדבר הכי מינימלי, בכבוד האחרון שיכלו להעניק לבעלי - מצבה, הם לא מכירים", אמרה שני. "לא בעזרה סוציאלית, לא בתמיכה נפשית, בכלום".
"אני מרוסקת", אמרה שני למצלמות. "איבדתי את הדבר הכי יקר לי בעולם, את האהבה הכי גדולה בחיים שלי. התפרק לי הבית ואני מנסה להיות חזקה מול הילדים, אבל כל ערב כשמתחיל להחשיך והילדים ישנים, הכול צף. המיטה הריקה, החולצות שעדיין תלויות שלא העזתי לגעת בהן, הריח שלו. הלב שלי מרוסק".
את הריאיון חתמה שני בפנייה ישירה למקבלי ההחלטות. "אני רוצה לפנות לראש הממשלה ולשרים, בשמי ובשם הילדים לביא-יצחק, ניב ואורי: תחזירו את כבודו של בעלי. זה המעט שמגיע לו אחרי כל מה שהוא עשה, ותנו לי להתאבל בשקט".
אחרי מותם של שני הכבאים באסון בדיר אל-אסד, החלה התארגנות של נשים הנשואות ללוחמי אש לפעול למען הכרתם כאנשי כוחות הביטחון של מדינת ישראל, ובהתאם לכך לדאוג לזכויותיהן של האלמנות של מי שנהרגו בעת פעילותם.
במכתב שבו ביקשו מרב טפסר אייל כספי, נציב כבאות והצלה, להיפגש עמן, הן כתבו כי המקרה פקח את עיניהן. "מה שונה אותו לוחם אש משוטר? מסוהר? מחייל?", תהו נשות הכבאים. "לוחמי האש יוצאים לקרב בכל פעם שהפעמון מצלצל. אנו רואות את הסכנות המאיימות עליהם בכל אירוע. אנחנו מסתכלות על העיניים של הילדים הקטנים שלנו ומתפללות שהם יחזרו בשלום. במקביל לתפילה, המוח עובד, מבין שאם חלילה יקרה משהו, אנחנו נישאר לבד, ללא תמיכה מצד המדינה, נילחם כדי לשרוד ונזדקק לרחמים של הביטוח הלאומי".