ישי, אמרי ויונתן, שלושה חברים מיחידת דובדבן, טסו לטיול הגדול בדרום אמריקה כדי לנקות את הראש ולצבור חוויות אחרי השירות האינטנסיבי שחוו. אלא שהקשר בין השלושה הוא סיפור אחר על חברות אחרת, שהלכה ונרקמה בלילה בכפר בורקין ליד ג'נין, לאחר שישי נפצע קשה במהלך היתקלות עם מחבל.
"אני עף על הרצפה, הדבר שהכי ברור לי זה שהחיים שלי השתנו עכשיו. באותם רגעים עולות המחשבות על המשפחה, חברים, הדברים שאתה אוהב, על כל החלומות, על מה שרצית לעשות בחיים ועוד לא הספקת", סיפר ישי על רגע הפציעה. "כמה ימים אחרי זה מגיע הרופא הבכיר, ומספר לי שאני כנראה לא הולך לחזור ללכת".
בבת אחת, מלוחם בשדה הקרב הפך ישי ללוחם אחר, כזה שנאבק לחזור לחיים מלאי עשייה ובלי רחמים עצמיים. "בתקופה הראשונה אם היו שואלים אותי אם אני רוצה לחיות, הייתי עונה שהסיבה היחידה שאני כן רוצה להישאר בחיים זה בגלל המשפחה והאנשים שקרובים אליי, ואם הייתה את האפשרות שאני איעלם בלי שיישאר אחריי זכר או משהו כזה, הייתי אומר כן", אמר ישי.
"לא קיבלתי את זה שאני על כיסא גלגלים, לא האמנתי שאני אחיה כך את החיים שלי"
ישי פרץ
"מלמדים אותך לאכול כמו תינוק, איך להתעסק עם הדבר הזה שנקרא כיסא גלגלים, איך מתהפכים, איך מחזירים חשק לחיים", סיפר ישי והוסיף: "זה משהו שאף אחד לא מלמד ואף אחד לא יודע לעשות אותו. וזו הייתה ההתמודדות העיקרית שלי בשיקום".
ישי היה מוקף בכל תקופת השיקום במשפחה ובחברים ליחידה. הם תמיד היו שם. דוחפים, מעודדים גם ברגעים הקשים, מנסים יחד איתו לחזור למסלול. "בהתחלה של השיקום לא קיבלתי את זה שאני על כיסא גלגלים, לא האמנתי שאני אחיה כך את החיים שלי. בסופ"שים יוצאים הביתה ואני לא רציתי לחזור לבית", אמר ישי.
"אני חושב שכל אדם שמגדיר את עצמו חבר היה עושה את זה. זה מה שמצופה מכל אחד"
יונתן מורגן
השיקום נמשך כמעט שנה. בהתחלה הוא לא העז לחשוב על כך, אבל ככל שעבר הזמן ועם ההתקדמות, החלום הישן של כל חייל - לצאת לטיול הגדול - התחיל להיראות אפשרי. עם זאת, ישי חיפש אנשים במצבו שטיילו ביבשת עם כיסא גלגלים – אך לא מצא. לאמרי ויונתן, חברים מהיחידה, לא הייתה התלבטות, ויום אחד הזמינו כרטיסים וטסו לדרום אמריקה.
אני חושב שכל אדם שמגדיר את עצמו חבר, אם כזה דבר היה קורה לחבר שלו, הוא היה עושה את זה. זה מה שמצופה מכל אחד", סיפר יונתן ואמרי הוסיף: "יש רגעים שהם מאוד מאוד כיפיים וטובים ויש רגעים שהם מאוד מאוד אינטנסיביים. בסופו של דבר הבנתי שאם באמת יש חיבור ואוהבים את הבן אדם, אז אין משהו שאי אפשר לעשות".
הם הגיעו לקרנבל בריו, ראו נופים מטורפים, ובעצם חוו את מה שכמעט כל צעיר בן גילם חווה. "קשה להסביר את החוויה הזאת במילים, אבל זה הדבר הכי מוערך בעיניי בעולם - אני בטוח שהוא יישאר כל החיים ורק ילך ויגדל", סיכם ישי.
בין הפסגות הגבוהות לעמקים המשוגעים, בין המסיבות לבין הסתלבט והסבבה, שלושה חבר'ה מדובדבן עשו את מה שאף אחד לא חלם לעשות ועל הדרך לימדו את כולנו שיעור מטורף על חברות, על הקרבה, על אהבה.