הם היו בחורי ישיבה ששברו את הכלים והחליטו לצאת מהחיידר אל העולם החילוני. את השינוי המטלטל הם שרדו בזכות "חוות שיח" בעמק האלה, מקום שהוא מעין תחנת מעבר בין העולם הישן לחדש. "הקושי הכי גדול של המעבר מהחברה החרדית לחברה החילונית הוא הזרות. כל ההסתבכות הזאת עם הזהות החדשה, זה קרייסס", אומר רוני כהן שיצא בשאלה.
"ויש פה את המקום הזה שאומר לאנשים - בואו, יש לכם מקום לישון יש לכם מקום לאכול, יש לכם חברים, יש לכם טיפול פסיכולוגי". רוני גדל למשפחה חרדית ממודיעין עילית, בן רביעי מתוך חמישה. זרקו אותו מבתי הספר, הוא התגלגל מישיבה לישיבה ולא התאים למערכת. "סיטואציות שיצא לי – בליל שבת לרב שלנו, ולאכול ארוחת שבת עם החליפה וכל הדיל, ולחזור לחדר ולהחליף בגדים וללכת לרקוד או לעשות סמים עד באמת לאבד את זה"
"ואז בבוקר לחזור למאה שערים, ואני הולך, ואנשים הולכים לבית הכנסת ואני עם פיצוצים של טכנו בראש. זה סופר סופר קשה, לא מאחל את זה לאף אחד", נזכר רוני. "הגעתי לפה לחווה עם רצון להגיד לאנשים, בשלב הזה אתם לא חייבים להרביץ לעצמכם רגשית, אתם לא חייבים לחיות בפערים. אתם יכולים לקיים חיים נורמליים".
כ-15 צעירים גרים בחווה, כל אחד מהם במשך כשנה, עד שיצליחו להתאקלם ולצאת לעולם החדש. "התגייסתי לצנחנים ועכשיו אני עולה לקו עוד שבוע. אני החייל הראשון של החווה, יש לי הרגשה שלא האחרון", אומר יעקב בראה, בן 23 שעזב את משפחתו החרדית במישיגן כדי להתגייס.
שמעון קנינגסברג, בן 30, גדל במשפחה חרדית ירושלמית. היחיד מבין שמונה אחים שיצא בשאלה. "אלוהים היה לי משהו שחייתי אותו ביום יום. ואני עדיין מחובר, פשוט עברתי איזשהו מסע עם זה. הבדל של ספק על זה, זה כמו יתמות. יש בזה קריעה מסוימת".
שמעון התאהב בעבודת האדמה ובעבודה פיזית. הצורך הקיומי להתפרנס בעולם זר וחדש הוביל את מייסדי החווה לבנות ולייצר הכול לבד, וכך לאפשר לחברי החווה הרבים שמוצאים בה מפלט במשך כשנה לצאת ללימודים ולרכוש מקצוע.