הגיע הערב, חזרתם הביתה מהעבודה לאחר יום מפרך ולא ממש מתחשק לכם לפתוח את המקרר, להדליק את הגז ולהתחיל לבשל ארוחת ערב. הבטן שלכם לא מפסיקה לקרקר וצועקת 'הצילו', ואתם מחליטים פשוט להזמין אוכל במשלוח. לא תאמינו, אבל יכול להיות שברגע שתקבלו את ההודעה שמבשרת כי "האוכל מוכן" - נמצא ממש בדרך אליכם שליח חירש שיתאמץ כדי שתבינו אותו וחשוב לו שתראו בו שווה בין שווים.
"זו העבודה הכי טובה בשבילי כי זה גם מהנה להסתובב, כאילו זה טיול, ואני מרוויח כסף ומתפרנס כמו שצריך למרות שאני לא עובד יותר מדי שעות", מספר יעקב שנפר, בן 27 מראשון לציון, שהצטרף בחודש מרץ כשליח בוולט ומוביל כיום את קהילת השליחים החירשים בחברה, שמונה כ-30 בני אדם. "העובדה שיש לנו מגבלה אחת - לא אומרת שאנחנו לא יכולים. אנחנו יכולים לעשות הכול אם החברה נותנת לנו את הכלים הנכונים להיות ככל האוכלוסייה".
"מקפיד להסתכל על השפתיים של האדם השומע וקורא אותן"
איך ההתנהלות שלך שונה משל אדם שומע?
"בכל פעם שאנשים שומעים קוראים לי או מדברים איתי, אני תמיד מקפיד להסתכל קודם כל על השפתיים של האדם השומע וקורא אותן. עם הזמן למדתי להבין למה הם מתכוונים. "האדם ששומע תמיד מנפנף בדף או משהו מרחוק, ככה שאני אדע שהוא קורא לי, ואם לא שמתי לב הוא נאלץ לבוא עד אליי ולדבר איתי כשהוא צריך אותי".
שנהר אבשלום, בן 26 מנשר, גדל במשפחה שומעת וחווה ילדות קשה, שמלווה בהשפלות, בבדידות ובחוסר אונים. "כילד היו צוחקים על הגמגום שלי, אומרים שאני מדבר מוזר וגם עושים לי 'בדיקות שמיעה'", הוא משחזר והכאב שמציף אותו מורגש. "היו זורקים עליי אבנים בגלל היותי חירש, קראו לי 'ילד מוזר' וזה ממש השפיל אותי - לא קל לעבור את כל זה ולא הייתי מאחל את זה לאויבים שלי".
"בעבודה זה לא קל - יש אנשים שמדברים מהר וקשה לי לתקשר איתם"
מאז עבר שנהר ניתוח שהסתיים בהצלחה וכיום הוא מנהל את חיי היום-יום שלו עם מכשיר שמיעה מושתל ששינה את חייו. "אני מדבר, שומע ומתקשר עם אנשים בצורה טובה, אבל יש רגעים שממש קשה לי ואני זקוק לתרגום ולנגישות". הוא משתף. "בעבודה זה לא קל ולמזלנו יש לי במכשיר שמיעה בלוטוס, אבל יש אנשים שמדברים מהר ומאוד קשה לי לתקשר איתם".
גם בימים שבהם שנהר חש בודד, הוא חייך ומלמל לעצמו: 'אני לא מוותר על החלומות שלי'. האמונה שלו הפכה אותו לפייטר אמיתי ובשלוש השנים האחרונות הוא שחקן כדורגל בליגת החירשים, בקבוצת 'שוורים פתח תקווה'. "אבא שלי היה שחקן כדורגל גדול ונתן לי השראה להיות שחקן טוב", הוא מספר בגאווה. "התחלתי לשחק כדורגל בגיל 6 ועברתי תקופות לא קלות, אבל רכשתי חברים חירשים וכבדי שמיעה - ואני מאושר".
"אני לא צריך להתבייש במי שאני, רק השמיעה שונה"
על הלוח בחדרו של מתן דניאל, בן 31, נשוי ואב לשלושה ילדים, מתנוסס משפט שאליו הוא מתעורר בכל בוקר ומעניק לו כוחות. "אל תגביל את עצמך, זה הם שמגבילים את עצמם", כתוב ובכל פעם שהוא מתבונן במילים האלה - זה מפיח בו תקווה. "כל חיי ניסיתי להרגיש שייך בכוח עד שבגיל ההתבגרות מצאתי את המקום שלי, כי היו שם חירשים שהיו כמוני", הוא מספר. "ומאז הבנתי שאני לא צריך להתבייש במי שאני - אלא להיות גאה במי שאני. אני בן אדם כמו כולם, רק השמיעה שונה".
מה הביא אותך לעבוד דווקא כשליח בוולט?
"בתקופת הקורונה פוטרתי ממקום העבודה שלי וחיפשתי עבודה מזדמנת - נרשמתי לוולט דרך המלצות של חברים. אין לי התחייבות או מסגרת שאני כבול בה ואני יכול להחליט כמה אני רוצה לכלכל את עצמי וכמה שעות אני רוצה לעבוד. זה מעניק לי יותר זמן להתפנות למשפחה ולעיסוקים האישיים".
אתה מרגיש שבשוק העבודה קיים חשש מהעסקה של אנשים חירשים?
"היו הרבה מקרים שהגיעו חירשים לחברה מאוד מכובדת עם רקע של תואר ראשון ושני אחרי שעברו כברת דרך, אבל בא מועמד שומע עם פחות רזומה עשיר - ובכל זאת לקחו אותו כי נוח להם יותר לתקשר איתו. זה עצוב".
"אנחנו לא מוגבלים, פשוט החברה היא זו שמגבילה אותנו. אם יעבדו על פתרונות גדולים ויחשבו מחוץ לקופסה - נוכל להגיע להישגים גדולים, מסכם יעקב ומבקש להעביר מסר. "קבלו אותנו כמו שאנחנו, כולנו נהיה יחד ונתקדם", מצטרף שנהר. "אל תשאירו אותנו מאחור ואל תתנו לנו להרגיש סוג ב'".