השירות במוסד בצל הזיכרונות מהתופת: חיים ויקטור תייר וסילביה, שורדי שואה שהתגייסו למוסד והסתירו את סיפורי חייהם אפילו מחבריהם לשירות, חשפו אותם באירועי "זיכרון בסלון" שנערכו השנה בארגון לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

"כשהייתי בת שנתיים, אימי שהבינה כי אין סיכוי שנשרוד את הזוועות, רצתה להציל אותי לפחות ותיאמה עם בחור פולני שהכירה שימתין מן העבר השני של החומה בגטו", סיפרה סילביה, שנולדה בשנת 1940 בביאליסטוק שבפולין למשפחת ויסוצקי.

"אימי עטפה אותי בסמרטוטים והשליכה אותי מעבר לחומת הגטו", המשיכה סילביה. "אותו פולני מסר אותי להוריו. בגיל צעיר מאוד ברחתי מהמשפחה הפולנית ששלחה אותי לקבץ נדבות ברחוב. היה לי רע שם, ברחתי, רצתי כמו מטורפת. הגעתי לבית יתומים בקרקוב, ובהמשך אומצתי על ידי זוג מבוגר חשוך ילדים, שגידלו אותי כנוצרייה. הוריי נספו בשואה. לאחר המלחמה דודתי ששרדה את המלחמה מצאה אותי ועלינו יחד לארץ בשנת 1950".

סילביה, זיכרון בסלון במוסד
סילביה, זיכרון בסלון במוסד

בהמשך חייה הצטרפה סילביה לשורות המוסד, שירתה בתפקידים שונים ובמוסד ציינו כי היא הובילה באומץ לב פעילויות מרשימות והגיעה לתפקידי פיקוד בכירים. כיום היא אם לשלושה ילדים וסבתה לשישה נכדים. "אף אחד במוסד לא ידע שאני ניצולת שואה", הוסיפה. "לא רציתי הנחות. רציתי להיות כמו כולם. אהבתי את המדינה".

חיים היה במחנה הסגר – ובהמשך התגייס למוסד

גם חיים ויקטור תייר, שנולד בטריפולי שבלוב בשנת 1935, שיתף את אנשי המוסד בסיפורו מעורר ההשראה. אחרי שאיטליה הפשיסטית הכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת ב-1940, הפצצות שהגיעו לטריפולי הביאו את המשפחה לברוח לזאוויה – ובהמשך היא גורשה למחנה הסגר בתוניסיה.

"בתוניסיה, שהייתה בתקופה זו בשליטת ממשל וישי ואנשי הגסטאפו, נשלחו הגברים למחנות עבודה", שחזר חיים בפני אנשי המוסד. "לאחר מספר חודשים הועברנו לאלג'יריה, שם נשללה אזרחותנו הצרפתית ונשלחנו למחנה הסגר בלגואט במדבר סהרה. שם חיינו בתנאים קשים מנשוא –  מחלות ורעב קשה. אימא רצתה שנישאר סביבה, לא נתנה לנו לעבור את סביב שמלתה. היא פחדה מהחיילים האכזרים".

"ב-1943 פלשו בעלות הברית וצרפת החופשית לאלג'יריה במסגרת 'מבצע לפיד', מבצע שהתאפשר בזכות פעילותה של המחתרת היהודית שמנתה 800 לוחמים", המשיך. "המבצע שימש גשר לקראת כיבוש אירופה ותבוסת המשטר הנאצי. חייתי עם משפחתי עוד מספר שנים במחנה הסגר, שם נפטרו סבתי ואחי הצעיר, עד לחזרתנו לטריפולי ומשם למרסיי ולארץ בשנת 1947".

אחרי שעלה לישראל התגייס חיים לשירות כקשר בחטיבת גבעתי ובהמשך הצטרף לשורות המוסד, שם לקח חלק באגף הטכנולוגי המבצעי וסיפר ששימש בתפקידי מפתח. הוא נשוי כיום לציונה, אב לשני ילדים וסב לחמישה נכדים. "כילד נרדף שואה, שחווה על בשרו את הזוועות הנוראיות, עבורי לשרת במוסד ולתרום לביטחון מדינת ישראל זה הישג אישי ענק", אמר. "גאווה עצומה להיות חלק ממשפחת המוסד".

"העדות שלכם מטעינה את מבצעינו במשמעות מיוחדת"

"גם בחלוף שמונים שנה, מה שעובר עליכם עדיין מזעזע, כמעט בלתי יאומן, בלתי נתפס", אמר ראש המוסד דדי ברנע. "קשה לתאר את תעצומות הנפש ואת אומץ הלב שנדרשו רק כדי להמשיך לחיות. ואתם עשיתם עוד הרבה יותר מזה – בניתם לכם חיים, השתתפתם בתקומה של הארץ, הקמתם משפחות לתפארת".

"אני שעומד בראשות המוסד, משפיל מבט בענווה גדולה אל מול האומץ האישי שלכם, אל מול סיפור חייכם", המשיך ברנע. "בזכותכם אנו לומדים להעריך עוד יותר את המשמעות והערך של החיים שלנו, במדינה עצמאית וריבונית. העדות שלכם מטעינה את פעילות המוסד, את מבצעינו, במשמעות מיוחדת".