שורדי השואה האוקראינים לא האמינו שהמציאות שאותה חוו לפני מעל 70 שנה עומדת לחזור על עצמה – שהם שוב נאלצים לעבור ממקום מגוריהם ולהימלט. אלא שהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה הובילה מאות ניצולים לברוח לישראל. "זה אותו הדבר, ברחתי מאוקראינה כמו אז – עזבתי את הכל", סיפרה ג'ניה ברנשטיין בת ה-98 שהגיע לארץ לפני כחודש.
מדובר בפעם השנייה בשבילה, שבה היא נאלצת להימלט – ולהשאיר הכל מאחור. "בשנת 1941 סיימתי תיכון, ובדיוק פרצה המלחמה", שחזרה. "אמא לא חזרה הביתה, לא ידענו כלום. כולם נהרגו – ואני נשארתי לבד". היא זוכרת היטב את תחושת הפחד לברוח מהבית בלי לדעת לאן תחזור, אם בכלל.
כשהמלחמה באוקראינה נפתחה, היא סירבה לעזוב – כי לא הייתה מוכנה שוב להיות פליטה, ולהשאיר את כל החיים שבנתה מאחור. אלא שהבן שלא, שברח לישראל שבוע קודם, לא ויתר – ופנה לקרן לידידות שיעזרו לחלץ אותה. בגיל 98, היא ארזה חיים שלמים במזוודה אחת קטנה, וברחה.
גם ריטה, ניצולת שואה בת 84, ברחה מאוקראינה לישראל אחרי שההפגזות הגיעו לרחוב שבו גרה. נכדתה, שחיה בישראל, פנתה לסוכנות היהודית וביקשה שיעזרו לה. שליח של הסוכנות הצליח לאתר את ריטה במעבר הגבול – ולהביא אותה לישראל. "הגעתי לאותו מקום כמו במלחמה ההיא", סיפרה.
ריטה הייתה רק בת 3, אבל היא זוכרת היטב כיצד השכנים של המשפחה הלשינו עליהם שהם יהודים. סבה וסבתה, יחד עם בני משפחה נוספים, הוצאו להורג במרכז העיר. כשהתחילה המלחמה לא האמינה שתיאלץ לעזוב את הבית שוב, אבל כעת היא בישראל יחד עם שתי בנותיה ונכדיה. "כולם פה מתייחסים אליי יפה – ניגשים אליי, מלטפים אותי. אבל אני לא יכולה לדבר בשפה שלהם", סיפרה. "הכל לא כמו שהיה ולא כמו שצריך. קשה".
מאז פרוץ המלחמה עלו לישראל אלפי פליטים יהודים, ביניהם למעלה מ-500 קשישים – חלקם גם ניצולי שואה. בינתיים הם אינם זכאים למענק שאותו מקבלים הניצולים בישראל, רובם עדיין בהליכים מול משרד העלייה והקליטה. הבירוקרטיה הזו עשויה לקחת עוד כמה חודשים, אך יותר מהעניין הכלכלי – קשה להם הפרידה מהחיים שהיו להם. "אני רוצה הביתה", אמרה ריטה בת ה-84. "בעלי קבור בקייב ואני רוצה להיטמן לצידו".