מעט לפני גיל 8, דניאל לב נאלצה להיפרד בפעם הראשונה מאימה קולטידה. גם כשאימה ארזה את המזוודות, דניאל עוד לא מבינה בדיוק את גודל האירוע ועסוקה במשחק בבובות. בנמל התעופה, ברגע אחד היא מבינה – אימא טסה לתאילנד.
דקות ארוכות הן עמדו מחובקות בשדה, אם ובתה הקטנה שנפרדות לבקשתה של מדינת ישראל. המדינה שהבטיחה להן שתיתן לקולטידה לחזור לכאן בעוד חודש, זאת אותה המדינה גם שמגרשת אותה עכשיו. ודניאל, היא רק יודעת שהיא נשארת בלי אימא. "אימא תהיה איתך פה. אימא תמיד איתך פה, ואני אוהבת אותך", מנחמת קולטידה את בתה. "אני רוצה לחזור כמה שיותר מהר. טוב? שמעת? אימא תמיד איתך. אימא תמיד איתך ואימא חוזרת".
דניאל, נולדה לשמוליק לב ולקולטידה שהכירו לפני כ-11 שנים בבית מרקחת מקומי בתאילנד. השניים התאהבו, החליטו להתחתן ולעבור לגור יחד בישראל. שמונה חודשים אחרי שדניאל נולדה, שמוליק מת מדום לב.
בשנים הראשונות מאז ששמוליק נפטר, קולטידה עוד הייתה שוהה חוקית בישראל, אבל אז הודיעה לה המדינה שהיא צריכה לעזוב. דניאל בתה היא אזרחית ישראלית ולכן רשאית להישאר בישראל. ביחד עם משפחתו של שמוליק ניסו להילחם מול הוועדה ההומניטרית כדי ששתיהן יוכלו להישאר בארץ, והפסידו. וכך למעשה העמידה המדינה את קולטידה בפני ברירה אכזרית – להיפרד מדניאל או לנתק אותה מהחיים שהיא מכירה, אל מדינה שמעולם לא ראתה בה בית.
"למעשה, לכל בן אדם אין זכות מוקנית להישאר כאן, למרות שיש לו ילדים ישראלים", אמרה עוה"ד שירה רצון שמייצגת את המשפחה. "הדין לא מסדיר את המעמד באופן אוטומטי וכך אנחנו עוברים למסלול הומניטרי, שזה מסלול הרבה יותר קשה, שצריך להוכיח בו רף של נסיבות הרבה יותר גבוה. ולרוב, המקרים האלה לא מתקבלים, במיוחד כשמדובר בפטירה".
בעקבות לחץ תקשורתי על איילת שקד ומשרד הפנים, החליטה המדינה דבר הזויה – קולטידה תגורש לתאילנד לחודש ימים, שם תגיש בקשה לוויזה, ובהצהרה לא כתובה הובטח שיאשרו לה לחזור. המדינה החליטה שהיא יכולה להישאר בישראל, אבל בשביל הנראות צריך גם לגרש אותה.
בינתיים דניאל העבירה את הזמן בין משפחות החברים מבית הספר בתל אביב שהתגייסו לארח אותה בביתם, לבין ביתו של הדוד גלעד בחריש, הדוד שהפך למשפחה הקרובה ביותר שלהן מאז שאחיו הבכור נפטר. "אני מסבירה לעצמי שאני חייבת לחכות עד שאימא תחזור", סיפרה דניאל על הימים הקשים.
את השהות של קולטידה בתאילנד עזרו ישראלים טובים לממן. היא שהתה בחדר מלון קטן שממנו יצאה כל יום לשוק, מילאה את המזוודות בהפתעות ומתנות לדניאל ולחברים שלה מהכיתה. אחרי עשור בישראל, תאילנד כבר לא מרגישה כמו הבית עבור קולטידה. את ימי שישי שם עשתה ביחד עם הישראלים ששידכו לה החברים מהארץ. במרחק אלפי קילומטרים זו מזו הגעגוע כבר נהיה מכביד.
ופתאום, אחרי שלושה שבועות, אחר צוהריים אחד זה קורה – קולטידה מקבלת את האישור שכל כך חיכתה לו. בעזרתם של אזרחים טובים וחברת אל על שהתגייסה לממן את כרטיסי הטיסה, הכול אורגן במהרה וקולטידה שבה לישראל ופגשה את בתה דניאל, אחרי חודש שלא התראו.
עכשיו הן יכולות להסתובב בחוץ, לראשונה בלי פחד, בלי החשש שהיה שם תמיד שתכף תופסים אותן ומגרשים אותן מישראל. הן חיכו כל כך לרגע שהמדינה שלהן תקבל אותן ותגן עליהן. ועדיין – זה רק לשנתיים הקרובות. כשהוויזה תיגמר תצטרך קולטידה להתחיל את התהליך מחדש בתקווה שהפעם זה יהיה לתמיד.