עשר השנים האחרונות היו קשות במיוחד עבור א' וארבעת ילדיה. "סבלתי מאלימות פיזית ונפשית", היא מספרת. "בעלי היה שתיין ועד היום יש לי צלקות". אחרי שנים ארוכות שבהן סבלה מאלימות שהפעיל נגדה בעלה ואב ילדיה, א' אזרה אומץ והתלוננה נגדו במשטרה לפני כ-5 חודשים. הבעל המכה נאסר ומרצה כרגע את עונשו בכלא, אבל מסע הייסורים של א' וילדיה עדיין לא יסתיים.
עד אז, חיה א' יחד עם ילדיה בדירה בצפון הארץ ששייכת למשפחת הבעל. לאחר מאסרו של הבעל, נאלצה האם לעזוב את הדירה יחד עם ילדיה – והחמישה עברו להשתכן אצל הוריה הקשישים שגרים ביפו. בדירת 3 החדרים הצפופה גרו גם אחיה של האם, ובסך הכול הצטופפו בה 11 בני משפחה במשך כמה חודשים של דוחק בלתי נסבל.
תחת התנאים הקשים, התקשתה א' לפרנס את משפחתה, שהכנסותיה בפועל התבססו רק על קצבת הנכות של אחת מילדיה. מהרגע שבו נכנס הבעל לכלא, א' הגישה למשרד השיכון בקשה לסיוע בשכר דירה – אך לא נענתה. "הילדים צריכים לשבת ללמוד ולעשות שיעורי בית ואין להם איפה. הושבתי את הבת שלי לעשות שיעורים בקור, בחוץ", מספרת א'. "לא היה לנו מקום לבגדים, החפצים בערמה על רצפת הסלון והמזרונים על הרצפה".
מהבית הצפוף - היישר לרחוב
בצל הקושי, א' המשיכה בניסיונותיה לצלוח את המסע הביורוקרטי מול גופי הממשלה השונים. היא קיוותה לקבל הכרה בסבל שעברה, וסיוע כלכלי שיעזור לה להשתקם מההתעללות ארוכת השנים שהשפיעה על גם מצבה הבריאותי. ואם לא די בכך, אחרי כמה חודשים ביקשו ממנה ההורים לעזוב את דירתם. בשלב זה הגיעו א' וילדיה לרחוב.
"ניסיתי למצוא פתרון אחר, אבל אין לי שום אפשרות בעולם למצוא דירה ולשלם שכירות במצבי", מציינת א' בכאב. "הילדים שלי עברו טלטלה כל כך קשה. עברתי איתם את כל התהליך של העברת מסגרות ובתי ספר באזור החדש, ורק לפני שבועיים סוף סוף שיבצו את הבן קטן בצהרון. אני מנסה לתת להם יציבות, אבל לרגע אחד לא הייתי יכולה להיות רגועה שיש להם קורת גג. אני צריכה להשאיר אותם באותו אזור, ולא לקרוע אותם שוב ממקום למקום".
שבועיים גרו א' וילדיה באוהל מחאה מול עיריית תל אביב יחד עם אימהות חד הוריות נוספות שקורסות תחת הנטל הבירוקרטי ומחכות כבר שנים לזכאות לדירה או לסיוע בשכר דירה. כרגע, א' גרה במקלט של העירייה ונעזרת באגודה למען האזרח למיצוי זכויותיה. באגודה פנו בשבוע שעבר למשרד השיכון כדי לנסות ולמצוא פתרון לבעיה של א', אך גם הם לא קיבלו מענה.
"המקרה של א' הוא דוגמה אחת מני רבות לכשל של הרשויות בטיפול ובסיוע לנשים נפגעות אלימות", אומרת עו"ד רעות שאער, מנהלת המחלקה לפניות הציבור באגודה לזכויות האזרח. "המדינה ייעדה נהלים מיוחדים לטיפול וסיוע לנשים נפגעות אלימות בתחום הדיור, אך הם אינם מתאימים למצב החירום שבו נמצאות נשים שחילצו את עצמן מבית אלים. ההליך לקבלת סיוע ראשוני אמור להיות הליך בזק, אך בפועל הוא אורך לעיתים חודשים".
"לא יכולה לעודד אף אישה"
רק לאחר פניית N12 למשרד השיכון, אושר הבוקר ל-א' ולילדיה מתן סיוע בשכר דירה בסכום של כ-1,300 שקל בחודש, בכפוף להצגת חוזה שכירות. ועדיין, א' מתקשה להבין כיצד סכום כזה אמור לאפשר לה לשכור דירה בחודשים הראשונים – עד שתעמוד שוב על רגליה ותייצב כלכלית.
"אף אחד לא ישכיר לי דירה בלי שיקים, בלי אשראי, בלי ערבים ועם סכום כזה קטן ומצחיק", היא אומרת. "אני לא מחפשת משהו מפואר. רק קורת גג, אפילו חדר אחד, אבל אף אחד לא ישכיר לי אפילו מחסן בסכום כזה. אני כבר מותשת, ואין שום תקווה ועתיד בשבילי ובשביל הילדים שלי. אני לא רואה תקווה. אני לא יכולה לעודד אף אישה ולומר שיהיה לה פתרון גם אם היא תצא ממעגל האלימות. אני ועוד נשים במצבי זרוקות ברחוב ולא רואים אותנו", מסכמת א' בצער.