להיות ערבי בישראל זה עסק מורכב. בין הזהות המבולבלת, הסטראוטיפים החונקים, המסורת כבדת המשקל ותחושת הגזענות, מנסים ערביי ישראל לנווט את דרכם אל עבר חיים טובים. עבור רבים מהם מדובר בדרך קשה, ותמיד ברקע עומדת סוגיית יחס המדינה אליהם, והיחס שלהם אליה. פרויקט מיוחד.

"אני בישראל כי אין לי ברירה"

בבר "פטוש" בחיפה לא נותרו מקומות פנויים בהופעתו של הסטנדאפיסט אימן נחאס - ערבי נוצרי, נשוי ואב ל-3. הוא גר בחיפה בבניין משותף ויחד עם אשתו יצר משפחה ישראלית לדוגמה. על ידו של נחאס מקועקע משפט של ע'סאן כנפאני, איש רוח ובכיר בארגון הפלסטיני החזית העממית לשחרור פלסטין, שמקורות זרים טוענים שחוסל על ידי ישראל.

במופע הסטנדאפ מדבר נחאס בעיקר על היחסים בין ערבים ליהודים. יש לו בטן מלאה כלפי המדינה שבה הוא חי - אך לא לגמרי מרגיש שייך אליה. "אני אזרח בישראל כי אין לי ברירה", מספר נחאס. "פעם הייתי שומע שירים בעברית, אבל היום אני מרגיש שמשהו צורם לי באוזן. אני מרגיש את הצורך לשמור על הזהות הערבית, הפלסטינית, ועל השורשים שלי".

להיות ערבי בישראל
אימן וס'חר נחאס, "אני בישראל כי אין לי ברירה" | צילום:

באופן עקרוני, נחאס אינו משתף פעולה עם יהודים: הופעותיו הן בערבית ומיועדות לערבים בלבד. "אני לא רוצה להיות ערבי מחמד, אין לי צורך בזה", מסביר נחאס. אשתו, סח'ר נחאס, חושבת שזו טעות. "אני חושבת שיש לו פוטנציאל מאוד גבוה. הייתי רוצה לראות אותו מופיע בעברית ומול קהל יהודי".

הוא מודה כי יחסיו עם שאר הדיירים בבניין, ערבים ויהודים, הם טובים - ומספר על ההבדל בין הדורות בחברה הערבית. ""אבא שלי היה מדור 67', הדור שאמר בואו נוריד את הראש קצת", הסביר. "עכשיו הגיע גיל אחר, לנו לא אכפת גם ללכת לחדרי חקירות ולהיעצר בשביל להגיד את האמת שלנו".

"אני רוצה שהילדים שלי יגשימו את החלומות שאני כבר לא אספיק להגשים"

ראפת ג'ורבאן, תושב ג'יסר א-זרקא ואב ל-5, הוא אב הבית של בית הספר להזדמנות אחרונה בג'סר א-זרקא.  ספריית בית הספר לא כוללת יותר משידה בודדה וחצי ריקה של ספרים, מתוכם בודדים בלבד בעברית.

 

להיות ערבי בישראל
ראפת ג'ורבאן, "רוצה שהילדים שלי יגשימו את החלומות שאני לא אוכל להגשים" | צילום:

הוא למד עד כיתה ח' בבית הספר, ומעולם לא למד קרוא וכתוב. האנלפבתיות לא נכחדה בחברה הערבית, לא מפתיע אם לוקחים בחשבון שיותר מ-40 אחוזים מהמבוגרים לא זכו לסיים תיכון. "ההורים שלי התעסקו באיך לאפשר לנו לחיות ואיך להביא פרנסה הביתה. אפילו קוראן אני לא יודע לקרוא".

ג'סר א-זרקא היא אחד היישובים העניים ביותר בישראל, וראפת מכנה אותו "מחנה פליטים". אלא שג'סר א-זרקא ממוקמת על כביש החוף, בלב המדינה, מקום טוב באמצע בין קיסריה הזוהרת לבין אחד מעשרת הקיבוצים העשירים בישראל, מעגן מיכאל.

ראפת מסיים את יום העבודה שלו בבית הספר בצהריים רק כדי להתחיל יום עבודה נוסף – הוא מוכר אוכל מעגלה ברחוב מ-4 אחר הצהריים ועד 10 וחצי בלילה. בדרך הוא אוסף כל מטבע של 10 אגורות שנקלע לדרכו, הכל בשביל להגשים עבור ילדיו את מה שלא יוכל להשיג בעצמו. "אני מעביר מסר לילדים שלי: אבא עובד קשה. אני רוצה שיהיה להם טוב, שיגשימו את החלום שאני חלמתי עליו וכבר לא אוכל להגשים".

להיות ערבי בישראל
עליא אבו נאג'י, שוברת כל סטריאוטיפ | צילום:

עורכת הדן שחזרה בתשובה

עליא אבו נאג'י מאתגרת כל דימוי שיש – על נשים, על הדת ועל אזרחיות ערביות. היא גרה יחד עם בעלה ושלושת ילדיה בנוף הגליל, ומתחזקת קריירה כעורכת דין. היא מספרת כי הקריירה שלה אף פעם לא היוותה מכשול במערכת היחסים שלה עם בעלה עזמי. "עניין התעסוקה לא עלה אף פעם. הוא ידע שאני אסיים לימודים ואהיה עורכת דין ושזה מה שאני רוצה ואוהבת. אין לי חברות שנשארו בבית ולא עובדות".

למרות החזות הליברלית, לפני כמה שנים חזרה עליא בתשובה. בניגוד לבעלה, היא מקפידה להתפלל, ומספרת כי ייתכן והתהליך עבורה לא ייעצר שם: "חיג'אב לא כזה רחוק ממני". בעלה עזמי מוסיף: "אתם חושבים שהמוסלמים הדתיים לובשים בגדיים מסורתיים. לקוחות יהודים חושבים שאנחנו בכלל נוצרים".

להיות ערבי בישראל
דנה ופהמי בשארה | צילום:

קרובי המשפחה מטירה שנישאים: "ראיתי אותה - והתאהבתי"

חתונתם של תושבי טירה פהמי ודנה בשארה, תושבי טירה, קרבה – והלחץ בשיאו. הם בעל קשר משפחתי רחוק והכירו במסגרת המשפחתית. "ראיתי אותה והתאהבתי בה", משחזר פהמי. אך כללי החברה לא איפשרו לו לגשת ולדבר איתה. פהמי ניגש לאביה של דנה, שהרשה לזוג תקופת היכרות המכונה אצלם התארסות. כל שבוע במשך חצי שנה היה מותר להם לבלות שלוש שעות יחדיו. "לאט לאט התאהבתי בו", מספרת דנה.

דנה ופהמי לא גרו יחד לפני החתונה, מדובר בטאבו בחברה בה הם חיים. הם מתכננים להביא שני ילדים, למורת רוחם של הוריהם, שהיו מעדיפים מספר גבוה יותר. כמקובל בחברה, הם בני הזוג הראשונים אחד של השני: "הכל פעם ראשונה אצלנו - זו השמחה", אומר פהמי.

 

תודה לרשת קהילה ופנאי, עיריית חולון והחברה למתנ"סים