"נכנסתי למחלקה ומצאתי את דורון (שם בדוי) יושב בכורסה שלו, מחובר למכונת הדיאליזה. 'היי' אמרתי, 'מה שלומך?', הוא לא הגיב והמשיך לבהות. תהיתי בליבי האם לא שמע אותי? בדרך כלל הוא שמח לבואי. 'איך עבר עליך השבוע?', ניסיתי שוב. דורון משך בכתפיו ולא דיבר", מספרת יעל מס כשהיא נזכרת במטופל שלעולם לא תשכח.
"התיישבתי לידו ורק הסתכלתי עליו. הוא הביט בעיניי והמשיך לשתוק. 'אני מרגישה שאתה לא כל כך רוצה לדבר', אמרתי. הוא הנהן, הכאב והסבל ניכרו על גופו. הסתכלנו יחד בדם שיוצא ונכנס דרך המכונה והקראתי לו קטע מפו הדוב: 'אבל האמת היא' - המשיך חזרזיר - שהימים הקשים נעשים הרבה יותר קלים אם אתה יודע שיש מישהו שם עבורך. ואני תמיד אהיה כאן בשבילך, פו'. דורון חייך ודמעה נצצה בעיניו".
"מה את מדברת על המוות כשהילדה חיה?"
מס (59), חברה בקיבוץ משמר העמק, עבדה במשך כל חייה עם אנשים וארגונים בחינוך ובייעוץ ארגוני. לפני 23 שנה היא איבדה את בתה עדן בהיותה בת ארבע בלבד בשל מחלה נדירה - ומאז החלה מסע חיים של עליות ומורדות. "בשנים שבהן הייתה עדן חולה, עדיין לא הכירו בארץ את המקצוע הזה. באינטואיציה בריאה ובעזרת אנשים טובים, החזקתי את מסע הפרידה הנורא הזה. דיברתי עם המוות ועליו, הסתכלתי לו בעיניים ולא הסכמתי להאריך את חייה של בתי בסבל מיותר. ליוויתי אותה עד לנשימתה האחרונה באהבה אין-סופית. היום אני יודעת שבתקופה הזו נטמנו בתוכי לראשונה זרעי הליווי הרוחני", היא אומרת.
"פתאום שמנו לב שעדן בת השנתיים שלנו מתקשה לעמוד וללכת", היא משתפת בכאב. "אפילו לשבת לבד היה לה קשה. הבנו שזה לא ממש פינוק, גם לא סימפטום של מחלת ילדות. עדן נפטרה במיטתה, מוקפת בחום ואני אפשרתי לה ללכת. עמדתי במשך שעות לידה, ליטפתי, שרתי ובעיקר אמרתי לה מדם ליבי כמה אני אוהבת אותה, אך לא יכולה לעזור לה יותר. הסכמתי לה לעבור לעולם שבו הגוף לא יהיה מגבלה עבורה ולא יכאב לה יותר. הבטחתי שגם במותה נישאר זו לזו לנצח".
זה גרם לך ל"קאט" בחיים?
"עצרתי את החיים. המטרה שלי בעיקר הייתה להבין אם יש סיכוי למצוא בעולם תרופה. פגשנו את טובי המומחים בארה"ב וכשהבנו שלרפואה אין תשובה, וזה עניין של זמן, חזרתי הביתה וקיבלתי החלטה - אני עושה מסע פרידה. עשיתי את זה אחרי שהפכתי כל אבן. הייתה הלוויה מיוחדת מאוד שערכנו בבית וגם הילדים שלי היו שם".
לא היה לך מוזר לתכנן את מסע הפרידה מעדן בעודה בחיים?
"תכננתי את זה במשך חצי שנה כי ידעתי שהיא הולכת למות. הגרוש שלי שהיה אז בעלי גם לא האמין שעדן תמות והקרובים שלי חשבו שאני קצת משוגעת. הם אמרו: 'מה את מדברת על המוות כשהילדה חיה', אבל היה לי חשוב להיפרד ממנה ושהאחים שלה ייפרדו ממנה. היה לי חשוב לאסוף זיכרונות ולתת לה את איכות החיים הכי טובה, אפילו שהיא שכבה במיטה".
מאיפה שאבת את הכוחות?
"היום כשאני חושבת על זה אני לא יודעת, הייתי צעירה. עדן הייתה ילדה מיוחדת מאוד, בגיל שלוש היא כבר למדה לקרוא והיא דיברה איתי על המוות. היא אמרה לי בעודה בחיים: 'אני אוהבת אותך ואוהב אותך גם כשאני לא אהיה'".
היום מס היא כבר יו"ר העמותה לליווי רוחני ועיקר עבודתה מתרכזת בליווי משפחות לקראת טקסי הפרידה מיקיריהם. אלא שרוב האנשים שבהם היא מטפלת לא יודעים על האובדן האישי שלה: "זה לא משהו שאני מספרת, אני לא צריכה שישמרו עליי. אם אני חלילה מוצאת מקרה שדומה מדי לעדן ואני עלולה ליפול בו, הטיפול עובר לקולגה ולא נשאר אצלי".
"כשאני הולכת לבית החולים אני מביאה איתי תהילים, קוראן, טקסטים חילוניים וגם תמונות טבע, אני לא יודעת את מי אני אפגוש", מסבירה מס על השיטה, שבה היא קודם כול רואה את האדם שעומד מולה. "כשלוויתי ילדים השמעתי מוזיקה והבאתי כלי נגינה עדינים. אומנם לא נרפאים מזה לגמרי, אבל פרידה נכונה היא המפתח לנחמה".
"ברית אפשר לתכנן, המוות בלתי צפוי"
יעקב יוסף קורץ (35), אב לשישה ילדים ממושב שדה משה הסמוך לקריית גת, מכיר היטב את המראה של בית העלמין חולון, שמשתרע על פני כ-800 דונם. קורץ עובד כבר ארבע שנים בחברה קדישא תל אביב והמחוז, וחולף מדי יום בין רבבות הקברים, מתבונן במצבות שמספרות על האדם שאינו עוד בין החיים ומנציחות את סיפורם הייחודי של אלפי נשמות עם ציטוט משיר אהוב, תמונה ותזכורת סמלית לפרח שנגדע באיבו. "ברית, בר מצווה וחתונה אפשר לתכנן, אבל המוות בלתי צפוי. אני יודע שאני בשליחות ופה בשביל להיות משענת למשפחות, ולתת את הכבוד האחרון ליקיריהם", הוא אומר עם ניצוץ בעיניים.
במקרה של קורץ התואר "קברן" הוא לא היחיד, שכן הוא פועל בכמה כובעים: מתן שירותי רישום ההלוויה למשפחות, חזן בהלוויות וגם עוסק ברחיצת הגופות בחדרי הטהרה שבבית העלמין. כבר בשירותו הצבאי החל קורץ את העיסוק בנפטרים – תחילה כחזן צבאי ובהמשך כקברן הראשי של פיקוד הדרום. "קשה להכיל ולהתמודד עם זה, בעיקר כשמדובר בחייל או באדם צעיר", הוא מדגיש. "אני משתדל לתת למשפחות תחושה שרק הן פה ואין לי משהו אחר לעשות. המשפחות עוברות קושי עצום ואני מכיר את השכול מהדודים שלי שנקלעו לצערי לפיגוע".
קורץ הוא כבר דור שלישי בחברה קדישא תל אביב וממשיך את הדרך שהחל סבו. "סבא שלי עבד שם במשך שנים עד שנהרג בתאונת דרכים, ואחרי זה הציעו לאבא שלי להיכנס במקומו - ומאז הוא המשיך את העבודה שלו. לא חשבתי אף פעם שאני אעבוד בתחום הזה ואפילו פחדתי מזה. היום אני גאה להמשיך את השושלת המשפחתית בתחום".
יצא לך לשמוע על העיסוק הזה כילד?
"אבא שלי לא דיבר על זה בבית. גם אני בבית לא מדבר על זה או מספר מה אני עושה. אני מגיע הביתה ישר לדלת המקלחת - מנקה את עצמי ונכנס הביתה למשמרת השנייה, לעזור לאישה עם הילדים".
נראה שלא קל להתנתק מזה גם אחרי העבודה.
"זה לא תמיד פשוט, הכאב הולך איתך הביתה. אבל מבחינתי עצם זה שבסוף הלוויה ניגשים אליי הקרובים של הנפטרים ואומרים לי שנתתי את הכבוד הכי גדול לאח, לאבא או לאימא - זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות. בקדישא נותנים לנו כלים מפסיכולוגיים ואנחנו פורקים את מה שעובר עלינו בקבוצות תמיכה".
מה אומרים לילדים כשהם שואלים מאיפה חזרת?
"הם יודעים שאבא שלהם עושה עבודת קודש ושהוא לא כמו כל האבות הרגילים. הוא קצת שונה. הם יודעים שאני חזן בהלוויות, אבל לא יודעים שאני רוחץ גופות ועובד בקבורה".
אתה נוהג לדבר עם אביך על מה שעובר עליך?
"אני מדבר על זה הרבה עם אבא שלי, בעיקר בנסיעות. הוא יודע בדיוק מה עובר עליי ועוזר לי לחזור למסלול. זו גאווה גדולה בשבילי להמשיך את השושלת המשפחתית בתחום".
"המשקל של המת מרגיש כפול, הידיים והרגליים כואבות"
מאז פרוץ מגפת הקורונה, קורץ ועמיתיו בחברה קדישא מטפלים בחרדת קודש בטהרה של אלפי קורבנות המגפה במתקן הטהרה הייעודי שאליו מגיעים המתים מקורונה מכל אזור גוש דן והשפלה. "היו חודשים שבהם עשיתי 100 טהרות של נפטרי קורונה בחודש אחד. בהתחלה מאוד נלחצתי מזה, אשתי עוד יותר", הוא מספר. "התייעצתי עם רופאים מומחים ואמרו לי שאם הם יכולים להתמגן, אז גם אני יכול - ואז החלטתי לשים את החשש בצד. אני מרגיש שיש לי את הזכות להיות חלק מהקבוצה שלא היו רוצים להתחלף איתה ועושה לילות כימים למען הנפטרים".
קורץ, שהפך במרץ אשתקד לנאמן הבטיחות של הצוות המכונה "הקומנדו של קדישא", הוא האדם שעל כתפיו מונחת האחריות הגדולה שנוגעת לחיטוי הקפדני שהכרחי מכורח הנסיבות. "בהתחלה כל טהרה לקחה הרבה מאוד זמן. נדרשנו להצטייד בכמה שכבות של כפפות ולהתמגן מכף רגל ועד ראש. לא הייתה לנו ברירה, אלא לעמוד בזה. עם הזמן התמקצענו, אימצנו שיטות חדשות ולמדנו להתלבש מהר יותר".
בין הנפטרים הרבים שפקדו את המתחם המבודד שמשמש לטיפול במתים מקורונה, נמנים כאלו שזכורים היטב לקורץ - ובהם גם שחקנים מוכרים ורבנים. "זה מסוג הדברים שלא שוכחים", הוא מציין כשנזכר באחד מהם, שנחשב לעמוד התווך של התרבות הישראלית והלך לעולמו לפני כעשרה חודשים אחרי שנדבק בנגיף.
"זו עבודה קשה מאוד, רק לפני יומיים קברתי שישה נפטרים זה אחר זה. בסוף היום כואבות הידיים והרגליים, זה מצריך מאמץ פיזי גדול", הוא אומר רגע לפני שפוסע בשעת הצוהריים לכניסה של בית העלמין ומתחיל יום עבודה נוסף. "כסוחבים את המת זה מרגיש שהוא שוקל כפול ממה שהיה בעודו בחיים. אומרים לי בהלוויות: 'יש לך שרירים, זה חוסך לך ללכת לחדר הכושר'. זה ההומור השחור שלנו שמאפשר לנו להתמודד עם כל הטירוף הזה".
"אתה יכול לחיות חיים שלמים ולא להיחשף לזה"
גם סטיב ביררוב (32) מחדרה, נשוי ואב לילדה שעובד ב"אמבולנס חדרה" כבר 10 שנים, מכיר מקרוב את הקושי העצום שנלווה לעיסוק היום-יומי במוות - אך יודע שעליו לשמור על חוסן נפשי. רק בסוף השבוע שעבר הוא הוקפץ לזירה, לאחר שתושבת נוף הגליל נעדרה וגופתה נמצאה לאחר חיפושים ממושכים באזור נהר הירדן. החקירה הסמויה שניהלה המשטרה הובילה למעצר של שלושת בניה בחשד לרצח - מקרה שזעזע את כל מי שנחשף אליו וגם את ביררוב, שעד לאירועים כאלה לעיתים קרובות. "זה מזעזע בכל פעם מחדש שבתרבויות מסוימות רוצחים את האם על רקע כבוד המשפחה. עצוב, מקווה שזה יחלוף מהעולם".
לעבודה הזו הוא הגיע די במקרה, לאחר שהשתחרר מהצבא - וזכה באהבה וגם במקצוע. "התחלתי לצאת עם מישהי שעבדה שם והיום היא אשתי, וגם הבת המאומצת של מנהל האמבולנס. שמעתי ממנה שהם זקוקים לעזרה והגעתי למשמרת. הם שאלו אותי אם 'מפחיד אותי להתעסק עם גופה', אמרתי שאף פעם לא ניסיתי או הייתי בסיטואציה הזו. הגעתי לשם מבלי לדעת כלום על מה שמצפה לי. אני לא חושב שיש משהו שיכול להכין אותך למראה הזה. רוב האנשים פשוט נרתעים מזה".
איך זה לעבור את זה יחד עם אשתך?
"אשתי היום עובדת כאחות בטיפול נמרץ בבית החולים הלל יפה. ממוות היא עברה להצלת חיים וכשלצערה היא לא מצליחה - צוחקים עלינו ואומרים: 'את דואגת לבעלך לעבודה'".
ההומור השחור עוזר?
"אם לא נצחק, נשתגע - בטח בתחום הזה. אתה לא יכול לשקוע לתוך זה, כי לא תצא מזה. יש כל כך הרבה סיפורים וקורבנות. בן אדם יכול לחיות חיים שלמים ולא להיחשף למה שאתה נחשף אליו ביממה אחת. צריך לדעת להפריד בין העבודה לרגש, מתמודדים עם הכול".
באופן טבעי לא תמיד היה קל לביררוב לעשות את ההפרדה הזו, לפחות בתחילת דרכו. "הוזעקתי לתאונת דרכים שבה נהרג בחור צעיר מאוד. האימא הגיעה כדי לזהות אותו וזה היה מצמרר", הוא נזכר בכאב. "חשבתי על כמה מסכנה המשפחה והאימא, ניגשתי לחבק אותה והבאתי לה כוס מים. אחרי האירוע מנהל האמבולנס תפס אותי לשיחה ואמר לי: 'אתה בא ומתנתק או שאתה ממשיך לקחת ללב ותוך חודש נאשפז אותך. מאז עברתי המון אירועים, אתה מבין שאתה חייב לאבד רגש בסיטואציה עצמה".
מה עוזר לך לנתק את הרגש?
"מי שיסתכל עליי מהצד בזירה יחשוב שאני פסיכופת. אני עושה הכול על אוטומט כדי כמה שפחות להיחשף לסיטואציה ולסיפור".
תוך כדי המפגש עם ביררוב, הוא מפנה מבט לטלפון הנייד שהוא אוחז בידיו כדי לוודא שהוא לא מפספס אף התרעה על אירוע חשוב. "העבודה שלי היא מצאת החמה עד צאת הנשמה. כל רגע יכולה להיכנס קריאה ואנחנו עובדים בכל רחבי הארץ. זה דינמי, אתה זז כל היום. הסוללה לא מחזיקה לי יותר מארבע או חמש שעות".
אפשר להתרגל לדבר כזה?
"העבודה עצמה שוחקת. זה לא קל לעזוב את הבית באמצע הלילה ולפעמים אני גם לא רואה את הילדה למוחרת, אבל מסתדרים. אני מרגיל את הגוף או שהוא מתרגל לבד. אולי זה ישמע נדוש מדי, אבל בסופו של יום אתה עושה מצווה. אתה מגיע גם לאנשים עריריים שאין להם משפחה ונמצא שם בדרך האחרונה שלהם".
המגע היום-יומי עם המוות גורם לך להעריך יותר את החיים?
"בהחלט, צריך לחיות כל יום כאילו אין מחר. יש דברים לא צפויים שאין לנו עליהם שליטה והקורונה גרמה לנו להבין את זה יותר. אני מסתובב כל היום בארץ ורואה את הזלזול בהנחיות - צריך שכל אחד יקפיד עליהן. רק ככה ננצח את המגפה".
"אמרו לי שאני עוכר ישראל"
עומר גונן (48) מהרצליה לא חשב שיעזוב את עולם השיווק וההיי-טק - עד שלפני כמה שנים חווה רצף של פטירות במשפחה. "אשתי איבדה את אימא שלה שנפטרה, שלושה חודשים אחרי זה נודע שלאבא שלה יש סרטן בלבלב ואז סבתא שלה נפטרה מצער. תוך פחות משנה היו לנו שלוש פטירות. זה יישב לנו הרבה דברים לגבי איך אנחנו מאמינים שפרידות צריכות לקרות ואיך לא".
באותו הרגע נפל לך האסימון שאולי עוד אנשים מרגישים כך?
"נכון. התחלתי לחקור את השוק והבנתי שיש כאן הזדמנות גדולה מאוד כי יש עלייה בביקוש לקבורה אזרחית. יש אנשים שלא רוצים את הקבורה הדתית משלל סיבות - המובילה ביניהן היא חילונית. יש גם אנשים שאומרים שהם לא רוצים לתפוס מקום באדמה ומאמינים בגישה ירוקה".
וכך, במקביל להתפרצות הקורונה, קיבל גונן החלטה לא פשוטה - פתיחת עסק לשרפת גופות, שקיבל את השם 'בדרכך'. "זו הייתה החלטה נוראית לקבל בתקופה כזו וגם ההכשרה שעברנו לשימוש במכונה הייתה אינטרנטית. הקורונה יצרה תחושה שהמוות יכול להגיע כל העת ולכן אתה צריך להכין את עצמך מראש. מדי יום אני מקבל טלפונים מאנשים שרוצים להיערך ומבקשים לדעת יותר על שרפה".
איש קשרי הלקוחות של חברת "שחקים - רפואה אלטרנטיבית" שאף היא עוסקת בשרפת גופות מסביר כי "תהליך השרפה נמשך לרוב שעתיים-שלוש שעות. בחירה בדרך של שרפת גופות היא חיסכון אדיר באדמה. בעוד שב-750 מ"ר של אדמה ניתן לקבור 104 נפטרים, ב-2.5 מטר רבוע אפשר להכניס את אותה כמות של כדי אפר וזה הרבה פחות מזהם".
קורה לך שמרימים גבה כששומעים במה אתה עוסק?
"אמרו לי שאני עוכר ישראל. בתחילת הדרך שוחחתי עם ספקים ואחד מהם הגיב באופן כל כך מזלזל ואמר: 'אתה מתעסק במוות בצורה הכי מגעילה שיש, אני לא רוצה קשר לזה'".
זה יושב עליך לפעמים?
"אני נתקל במראות קשים ונוראיים, אבל החלק הכי מדהים בעבודה הוא לדבר עם המשפחות - אני מרגיש שאני עוזר במאבק קשה. הרבה פעמים הן צריכות חיזוק ושמישהו יגיד להן 'יהיה בסדר', ואני שמח לעשות את זה".
יצאה לפנסיה - והפכה לכותבת הספדים
"שנת 2000, שעת ערב, הטלפון מצלצל", נזכרת חני פאר בהספד הראשון שהעלתה על הכתב. "בצד השני של הקו בחורה מקיבוץ שאביה על ערש דווי ומנסה לעכל שאלו רגעיו האחרונים. 'חשוב לי לכתוב עליו משהו, כי אני יודעת שזה הולך לקרות' - וכך עשינו. כעבור ימים ספורים, הטלפון צלצל שוב. על הצג שלו הופיעה אותה בחורה שסיפרה לי שהקריאה לו את מה שכתבנו. היא שאלה את אביה אם הוא אוהב את מה ששמע, והוא ענה לה: 'מסכים איתך בכל מילה' ועצם את עיניו".
פאר (59) מתגוררת בבאר יעקב ועוסקת בכתיבת הספדים כבר יותר מ-20 שנה, שבמהלכן כתבה מאות הספדים. אך בניגוד למה שנוהגים לחשוב, במקרה שלה זה לא היה מתוכנן: "אחרי שהשתחררתי מהצבא כקצינה למדתי לימודי ארץ ישראל ובסיום התואר נפתחו חטיבות הביניים בראשון לציון. פשוט הודיעו לי שיש לי כיתה ושאני פותחת שנת לימודים. אחרי שבע שנים אמרתי די ויצאתי לפנסיה מוקדמת". תוך כדי שחיפשה את עצמה, בעלה זרק לאוויר רעיון שלימים הפך לעסק: "תמיד ביקשו ממני לכתוב, ובעלי חשב על זה ואמר: 'אולי תהפכי את זה למקצוע, כנראה שאת אוהבת את זה'".
הופתעו מזה בסביבה שלך?
"חשבו שלעזוב מקצוע כמו הוראה ולנסות להתפרנס מכתיבה זה חריג. עד היום זה לא פופולרי. עדיין כשפונים אליי אנשים שמחפשים כותב הספדים, אומרים לי: 'לא ידעתי שהעיסוק הזה קיים'. מבחינתי מילים הן מילים, בן אדם מתווך את התחושות שלו באמצעות שיחה או כתיבה, ואני מאפשרת לו ברגע הקשה הזה להביע את עצמו במילים המתאימות".
מה אפיין את ההספדים הראשונים שכתבת?
"לא אשכח אותם - הם היו כתובים בכתב ידי והייתי מוחקת בטיפקס כשצצה טעות ואחר כך נעזרתי בקלדנית. שלחתי לה כתב יד, אחרי כמה ימים היא שלחה לי את זה מודפס ובהמשך החזירה מתוקן. הטכנולוגיה של היום מקצרת את כל התהליך הזה וכשמדובר בהספד זה לרוב מעכשיו לעכשיו".
מבין כל ההספדים שכתבה פאר לאורך השנים, יש אחד שמשמעותי עבורה במיוחד - ההספד שכתבה לסבה שהלך לעולמו בגיל 85, בשבוע שבו בנה חגג את בר המצווה. "סבא יעקב, היום החזרת נשמתך לבורא אחרי פרק חיים של למעלה משמונה עשורים, ובצירוף מקרים נדיר - ביום הזה ממש לפני 13 שנים על פי התאריך העברי נולד בני מתן, והשבת הוא עולה לתורה לרגל הגיעו לגיל מצוות. הלכת מאיתנו בדיוק ביום שבו כל כך רצינו לראות אותך שמח בשמחתנו. אבל, נראה, שלמלאך המוות יש דרכים משלו לפנות אנשים מהעולם, כדי שלא יהיה כאן צפוף מדי", היא כתבה.
השנים שחולפות בעבודה מפחיתות את הכאב שמציף אותך כשאת חושבת על האדם שאיננו עוד?
"יש אנשים שאמרו שכל דבר שאתה עושה אלף פעם, אתה עושה בקלות יותר . יש לי כבר מודל בראש, את ארגז הכלים ואת ההתארגנות הנכונה. יחד עם זאת, כל יום מפתיע מחדש ונוצרת בו יצירה חדשה שלא דומה לשום יום אחר. כשמדובר בחייל או בילד שהלכו לעולמם זה קשה במיוחד ואני מוצאת את עצמי לא פעם עם דמעות".
איך משפיע העיסוק היום-יומי במוות על אלו שבחרו להפוך אותו למקצוע? לדברי רועי סמנה, פסיכולוג קליני ומרצה באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטת בר אילן, יש לכך כמה צדדים. "הנושא של המוות מעסיק את כולנו ברמה כזו או אחרת, אבל רובנו מדחיקים אותו ומעדיפים שלא לקלוט את עובדת המוות שלנו ביום מן הימים", הוא מסביר. "האנשים שבוחרים מגע כל כך קרוב עם המוות נדרשים הרבה פעמים להפגין יכולת ניתוק מהחוויה המטלטלת שהיא לאו דווקא חיובית. לצד זאת, יש כאלו שעבורם ההיכרות הקרובה עם המוות דווקא מחברת יותר לחיים. יש הרבה כוח בהבנה שהכול בר חלוף וביכולת לפעול מתוך זה בעולם שלנו".