כבר שנים שיש מחסור בענף הסיעוד, אבל משבר הקורונה החריף את המצב עוד יותר, וכיום קיים מחסור של כ-22 אלף מטפלים סיעודיים בארץ. המשפחות נאלצות להתמודד עם עלויות גבוהות ודרישות חריגות של המטפלים, וחלק מהמטופלים הסיעודיים שאין מי שיתמוך בהם אף נשארים לבד. "אני מרותק למיטה בלי כוס מים או פרוסת לחם ואין לי מטפל עד ראשון", מספר רמי נזר בשיחת טלפון לארגון "ידידים", "אני מרגיש מצוקת חיים".
נזר שכב במיטה כמעט שבועיים בלי לזוז אחרי שהמטפל הסיעודי שלו הפסיק פתאום להגיע, ואין לו משפחה קרובה בארץ שתסייע לו. הוא סובל מניוון שרירים וזכאי למטפל צמוד, אך בינתיים לא נמצא מטפל חדש בחברת הסיעוד שלו. "שכבתי 12 ימים על המיטה בלי שיפתחו לי את התריסים ואת האור, בלי שתהיה לי פה כוס מים".
המקרה של נזר רחוק מלהיות היחיד, וגם למי שיש משפחה תומכת מושפע מהמחסור בעובדים סיעודיים. לפני שלוש שנים בעלה של אירית קריספין עבר אירוע מוחי, ומאז הוא סיעודי ונזקק למטפל צמוד. מחודש מרץ היא מחפשת ולא מוצאת, ובינתיים מנסה להסתדר: "בת ה-14 שלנו עוזרת לאבא שלה להיכנס למקלחת ולזוז ממקום למקום, מגישה לו אוכל, עד שאני חוזרת מהעבודה וממשיכה אותה". אירית חושפת את הקושי בלמצוא עובד סיעודי שיסכים לטפל בבעלה: "העובדים הסיעודיים מעדיפים מטופל ערירי, כדי שלא יהיה להם בוס ופיקוח. המחירים שלהם פשוט מופקעים".
המצב בשוק הסיעוד החריף בשנה האחרונה. בעקבות הקורונה נעצרה כניסת זרים ממדינות אדומות, כולל מהודו ואוזבקיסטן, שמהן מגיעים כשליש מכוח העובדים הזרים בענף הסיעוד בארץ. יש היום כ-55 אלף מטפלים על כ-77 אלף מטופלים. המחסור הגדול בעובדים יצר שוק מעוות ומופקר של עודף ביקוש, ובהתאם לכך עלו גם הדרישות גם בתנאי ההעסקה, כמו מטפלים שמבקשים פטור מטיפול בשעות הלילה, וגם בדרישות השכר. במצב הנוכחי בשוק מטפלים משתכרים בעד כ-10,000 שקלים.
בממשלה נעשו צעדים כדי להקל על המשבר, אבל המחסור עדיין קיים ומורגש. בתחילת תפקידה הודיעה שרת הפנים איילת שקד על הארכת שהייתם בארץ של חלק מהמטפלים, בניסיון להקל על השוק. בתחילת השבוע הוחלט על הארכה של שלושה חודשים נוספים, וגם הארכת האפשרות לבקשת הארכת הוויזה. אבל זאת טיפה בים.
סיעוד היא אולי אחת העבודות הקשות ביותר ואין ספק כי לעובדים הזרים מגיעות מלוא הזכויות והתנאים הראויים לעבודה. לצד זאת, הממשלה חייבת לייצר איזון בו המשפחות לא ימצאו את עצמן חסרות אונים, נושאות בנטל לבדן. אירית קריספין מסכמת במילים מהדהדות: "למה מחכים? שגם אני אקרוס? אני רוצה לתת לו את הנשמה אבל גם אני בן-אדם".