בגיל 56 העיתונאית אשרת קוטלר מפליגה בים וכותבת ספרים. רק לפני שנתיים היא הייתה בתוך סיוט, בעקבות האמירה שלה: "שולחים את הילדים לצבא לשטחים ומקבלים אותם חיות אדם. זו התוצאה של הכיבוש".
אז, רבים בחרו לגנות ובהם ראש הממשלה לשעבר נתניהו: "שמעתי אמירה מקוממת נגד חיילי צה"ל מפי עיתונאית בכירה, מגישת חדשות. צריך לגנות אותה בצורה תקיפה ולרוחב השדרה". קוטלר מצידה ניסתה להבהיר כי דבריה התייחסו "אך ורק כלפי החיילים שעברו על החוק ולא כלפי כלל צה"ל, ונאמרו בכאב גדול".
"העיתונות גוועת. מדינה שהעיתונאים שלה מפחדים על חייהם היא לא דמוקרטיה כבר"
אך סערת הגינויים וההבהרה לא סיימו את אותו הפרק. היו יותר מדי לחצים ופחות מדי גיבוי, והיו איומים על חייה והוצמדה לה אבטחה, וחודשיים אחר כך היא ירדה מהמסך אחרי 26 שנים ולא חזרה אליו. לטענתה של קוטלר היו רגעי ייאוש: "הרבה, הרבה מאוד. כשאתה עובר לינץ' מתוזמר שכזה, כשאתה עובר על גופך ניסיון חיסול מקצועי, אתה מבין איפה אתה חי".
אחר כך ראיתי שזו לא רק אני. בשנה האחרונה זה נהיה עוד יותר. ויותר ויותר ויותר. מה, עיתונאים צריכים לפחד על החיים שלהם במדינה הזאת? מדינה שהעיתונאים שלה מפחדים על חייהם היא לא דמוקרטיה כבר. זהו, זה נגמר. היו רגעים עמוקים של ייאוש. בטח".
מהצד השני אומרת קוטלר כי בתקופה הזו, תקופה שבה להגדרתה "היה ייאוש מגורלה של המדינה", היא דווקא הצליחה: "אני פרחתי והגשמתי חלומות. במקום אחר. לא פה". היא נעלמה מהמסך אחרי שני עשורים וחצי שבהם היא הגישה וערכה בשני ערוצי הברודקאסט החשובים. הדעתנות שלה הייתה סימן היכר, היא מעולם לא הייתה דוגמנית פרומפטר, ותמיד היה ברור למה היא באה לעבודה.
כעת, ולאחר תקופה שהיא מסתכלת על עולם התקשורת מבחוץ, היא טוענת כי המצב שבו נראה לא טוב. "מאוד שמחתי שלא הייתי שם בשנתיים האלה, בוודאי לא בשנה האחרונה. העיתונות גוועת. התנכלות פוליטית משוגעת שגרמה לאיזשהו סינדרום סטוקהולם אצל עיתונאים. מרוב שאתה מתגונן עשרים שנה כדי להגיד 'לא, אני לא נגד ביבי, "אני לא נגד ביבי', אתה הופך להיות שופר של נתניהו. צריך החלמה".
בשנה האחרונה, כשהיא משוחררת מכבלי מערכת עיתונאית, בחרה קוטלר להתנדב מאחורי הקלעים של מחאת בלפור, שם היא נתנה ייעוץ תקשורתי ושירותי דוברות לרבים מגופי המחאה. "כי חשוב לי. חשוב לי. המדינה הזאת באמת יקרה לליבי. היה מאבק. היה מאבק. הרגשתי שאני לא עושה נכון. אבל האהבה שלי הייתה במקום אחר. הייתה בכתיבה, הייתה בפנטזיה, הייתה בהפלגות".
ואכן, במשך שנה קוטלר נאבקה בין שני העולמות, זה הנקשר למחאה, ובו היא סייעה ל"אין מצב", ל"קריים מיניסטר" ול"מחאת היחידים", ובין זה האישי שבו עמלה על כתיבת הספר החדש שלה. באחד מימי שישי אחרי הצוהריים, היא מתארת, כשהיא עם בן הזוג בלב ים, פתאום החלו הודעות "מהחבר'ה מהמחאה" לפיהן עצרו את אמיר השכל.
"אני פרחתי והגשמתי חלומות"
"את חייבת... אין פה אף אחד. תעשי משהו...בואי תגידי לחברים שלך שיש כאן מעצר מופרך", סיפרה קוטלר על ההודעות מאנשי המחאה, ומשם היא ניסתה לעזור להם, כשבמקביל התחייבה להפריד בין העולמות: "פחות או יותר במשך שלוש שעות, משלוש או ארבע אחרי הצוהריים עד שבע בערב דיברתי עם כל מי שאני מכירה בכל הערוצים הגדולים. הסברתי להם מה קרה, שלחתי את הווידיאו שהם צילמו בעצמם, הצלחתי להכניס את זה. הייתי דוברת, הפכתי להיות דוברת אבל אז הסתכל עליי בן זוגי ואמר לי 'זהו, עכשיו אנחנו פה'. ובמסגרת ההסכם ביני לביני, אז פה זה פה, ושם זה שם. אבל ככה זה היה, רגל פה רגל שם, סוג של קריאה פנימית".
קוטלר המשיכה בעיסוק בספר הרביעי, הרומן השני שלה "ברוח הזאת". הגיבורה בספר היא שייטת שמפליגה לבד בין איי יוון, והמהלך הנפשי שהיא עוברת במהלך הספר הוא בעצם המהלך הנפשי שעבר על קוטלר בשנתיים האלה. מהלך של בירור פנימי עמוק, של שינוי סדרי עולם, של מהפך בחיים.
"זה ספר על אמונה ועל אהבה ועל כוח ריפוי שקיים בטבע ובעיקר בים. ובעיקר בהפלגה בים. ואמונה, כי אחרי הטראומות שאני עברתי בשלוש שנים שקדמו לעזיבתי, כן, הייתי צריכה למצוא את האמונה שלי. לגמרי. מצאתי את אלוהיי, ומצאתי אותו בים. ועל זה הספר, ואני מדברת בשיא הרצינות".
"מרגישים את אלוהים בים. מרגישים אותו. הוא קיים. ואלמלא האמונה הזאת שהייתה אצלי תמיד, אני לא חושבת שהייתי יכולה לקחת את הסיוט הזה שחייתי בתוכו ולהפוך אותו לאושר הכי גדול בחיים שלי", אמרה קוטלר שטוענת שכעת היא מאושרת. "כשמי כן אני. סוף סוף. בגיל 56 הגיע הזמן להיות מאושרת, לא? ממש מאושרת. לגמרי".