במוצאי שבת האחרונה הגיעו דולי ורפי קיקוס לסינמטק ירושלים, אורחי כבוד בהקרנת "למה אמרתי אני". סרטה התיעודי של ג'ולי שלז עוסק ברצח בתם, חנית, והם ידעו מראש שזה יהיה ערב מורכב עבורם. אלא שכל אחד מהם חווה אחרת לגמרי את הפרמיירה החגיגית שנערכה במסגרת פסטיבל הקולנוע בעיר.
"למה אמרתי אני" מסקר את הדרך העקלקלה שהייתה פרשת חנית קיקוס: היעלמותה של בת ה-16 בחודש יוני 1993, מעצרו של סלימאן אל-עביד, מפעיל דחפור באתר הפסולת "דודאים", הרשעתו ברצח ובאונס – ואז מציאת שרידי הגופה במקום אחר מזה שמסר והיווצרות ספקות ראשונים בנוגע לאשמתו. הספקות רק גברו לאורך מאסרו הממושך של אל-עביד, אבל דרישתו לקיום משפט חוזר נדחתה בשנת 2015. מאסר העולם שלו נקצב ל-33 שנים לפני שקוצר בשש שנים, ובסופו של דבר הוא ריצה 27 שנות מאסר לפני ששוחרר בשנה שעברה. ובשבת האחרונה גם הוא ישב באולם הסינמטק וצפה בסרטה של שלז.
המפגש הטעון בין הורי הקורבן ומי שהואשם ברציחתה גרר דיווחים בתקשורת וברשתות החברתיות, ואלה נחלקו לשניים. היו שראו באירוע סולחה נוגעת ללב; אחרים התמקדו בדברים שאמר רפי קיקוס מיד לאחר ההקרנה, ולפיהם "לא עדכנו אותי שסלימאן אל-עביד יהיה שם. עשו לי תרגיל לא יפה, לא הייתי מגיע אם הייתי יודע שהוא מוזמן". כעת מתברר שהאמת נמצאת בדיוק באמצע: לא, לא היה כאן אמבוש מצדה של שלז או מטעם מערך היח"צ של "יס דוקו", שם ישודר הסרט בחודש הבא. אבל כן, רפי קיקוס דיבר אמת כשטען שלא ידע שמצופה ממנו לשבת באולם אחד עם אל-עביד. "אני ידעתי שהוא יהיה בהקרנה ולא סיפרתי לרפי", אומרת לנו השבוע דולי קיקוס. "רפי יותר רגיש ממני, לוקח ללב. הוא גם התרגש מאוד במהלך ההקרנה וזכותו לחשוב אחרת ממני".
שרידי גופתה של חנית קיקוס (בתמונה) נמצאו בבור ניקוז, עשרות קילומטרים מהאתר שבו סלימאן אל-עביד טען שהשליך את גופתה. אבל השופטים החליטו להרשיע אותו ברצח ובאונס
רפי חש אי נוחות גדולה לאורך הקרנת הסרט. הוא לא אהב את מה שראה, ואהב עוד פחות את מה שקרה לאחר שנדלקו האורות באולם: אל-עביד הוזמן לעלות לבמה, ומיד אחריו נקראו גם הקיקוסים להצטרף אליו. "עשו מסיבה לרוצח של הבת שלי, הפכו אותו לגיבור, נתנו לו פרחים ועוד רצו שאעלה יחד איתו לבמה ואולי אלחץ את ידו. מישהו פה התבלבל", אומר רפי בתשובה לשאלה מדוע סרב לעלות לבמה. "זה לא יקרה לעולם, הוא רוצח נתעב שצריך להירקב בכלא".
שנים היית משוכנע שהוא לא הרוצח, היית עקבי בעניין הזה גם בראיונות לתקשורת.
"נכון, חשבתי ככה במשך כל השנים. ריחמתי עליו, אבל הוא הורשע בכל הערכאות, הבקשה שלו למשפט חוזר נדחתה ועד היום אף אחד לא הוכיח אחרת בראיית זהב, אז מבחינתי הוא הרוצח של חנית. אין רוצח אחר".
הסרט לא שכנע אותך שיש סיכוי שהוא חף מפשע?
"הפוך. אם בעבר היו לי ספקות, אז הוא שכנע אותי עוד יותר שאל-עביד רצח את הבת שלי. אין שם שום ראיה חדשה, זה סרט שטחי מאוד. היו לי הרבה ציפיות והתאכזבתי. חבל שג'ולי שלז לא הביאה דברים שיביכו את המשטרה והפרקליטות ויגרמו לסערה ציבורית".
גם דולי סירבה לעלות לבמה, אבל בניגוד לרפי השתתפה בדיון שהתפתח על הבמה ממקום מושבה באולם. כעת מתברר שהפער בין בני הזוג לא מסתכם בסוגיית נוכחותו של אל-עביד, אלא נוגע בלב העניין: שאלת אשמתו של האיש.
"למה אמרתי אני" מצייר תמונה שלפיה מערכת אכיפת החוק ננעלה על קונספציה - אל-עביד הוא האיש שרצח את חנית קיקוס, לא משנה כמה סיבות לפקפק בכך צצו במשך השנים. "הסרט הביא אותי למסקנה שאל-עביד הוא לא הרוצח", אומרת דולי. "זה יותר תחושה אימהית, מה שאני מרגישה למרות ההחלטות של השופטים. הסרט מראה שחוקרי המשטרה עשו הכל כדי להפליל אותו, חקרו בצורה נבזית ומשפילה ערבי מסכן שלא יודע כלום מהחיים שלו וקבעו שהוא הרוצח בלי שום ראיות מפלילות. יש לי חמלה גדולה כלפיו".
בשבוע שבו עסקו הכותרות הראשיות ברומן זדורוב, קשה שלא לראות איך גם בסיפורה של חנית קיקוס עדיין מוטל צל כבד על האמת.
אולי צריך לחפש את הילדה בזבל
השיחה עם בני הזוג קיקוס נערכת כשהתקשורת מסקרת באינטנסיביות את שחרורו של זדורוב למעצר בית. הם מודעים לקווים המקבילים בין שתי הפרשות, אבל מסרבים לדבר על רצח תאיר ראדה. "זדורוב לא מעניין אותי, אין לי מה לומר עליו", אומר רפי. "אני לא מתייחסת לפרשה שלא קשורה אליי", מסבירה דולי.
דולי קיקוס: "לא קל לאבד בת שגידלנו באהבה גדולה. על רפי אני יכולה להגיד שככל שהשנים עוברות, זה יותר משפיע עליו והוא יותר לוקח ללב. זה לא רפי שהכרתי לפני 30 שנה"
העובדה שמשפחת קיקוס חזרה לכותרות דווקא השבוע היא לא יותר מאשר צירוף מקרים מצמרר - "הקרנת 'למה אמרתי אני' נקבעה זמן רב לפני שחרורו של זדורוב", מסר אחד המארגנים – אלא ששתי הפרשות הכאובות הללו נושקות זו לזו שוב שוב. זו הסערה הציבורית בעקבות הרצח, אלו הספקות בנוגע לאשמתם של המורשעים, זה הסיקור התקשורתי והטיפול התיעודי ("למה אמרתי אני" אמנם לא מצביע על אדם אחר כרוצח כמו "צל של אמת", אבל אין ספק ששתי היצירות שוחות באותם המים).
וזה גם הפער בין האימהות לאבות. בעוד שאילנה ראדה ודולי קיקוס מאמינות שהאדם הלא נכון נשלח לכלא (ראדה מאמינה שמישהו מתלמידי בית הספר רצח את בתה), שמואל ראדה המנוח תועד כשאמר על זדורוב: "הייתי שוחט אותו, זה הכל, כמו ששחט את תאיר... אם היה צדק בעולם, רוצחים של ילדים - לשחוט אותם".
"אנשים אולי לא מודעים לזה שיש עוד מכנה משותף לפרשת תאיר ראדה ולפרשת חנית קיקוס: הנאשמים בשני המקרים מסרו למדובבים מידע מוכמן שרק הרוצחים ידעו על קיומו, ובשני המקרים זה לא מספק את הציבור הרחב", אומר קצין משטרה ותיק. "יש כאן השפעה גדולה של הרשתות החברתיות ואולי גם של עורכי דין שמחפשים לפעמים לעוות את המציאות".
בשני המקרים נטען גם לרשלנות של המשטרה, שלא לומר מגמתיות.
"אולי בשתי החקירות היו פה ושם מחדלים קטנים או אי הבנות, אבל בשורה התחתונה - הראיות היו מוצקות וחד משמעיות. פרט לכך, אני לא שופט הורים שאיבדו את היקר מכל".
אילנה ראדה ודולי קיקוס מאמינות שהאדם הלא נכון נשלח לכלא. רפי קיקוס משוכנע שאל-עביד הוא הרוצח, ושמואל ראדה המנוח (מימין) תועד כשאמר על זדורוב: "הייתי שוחט אותו כמו ששחט את תאיר"
למי שזכרונו ארוך מספיק, העיסוק הציבורי ברצח תאיר ראדה תמיד הדהד את הסערה שעורר רצח חנית קיקוס - לרבות פרסום ספר בשם "התעלומה" מאת העיתונאים עמיר רפפורט וניסים קינן, עבודות מחקר, השיר "חנית" שכתב רוני אחיאל וביצע אוריאל שלומי, ולבסוף ההחלטה להעניק לרחוב באופקים, עיר הולדתה של חנית, את שמה.
הטרגדיה שלה החלה ב-10 ביוני 1993, בשעה 19:45, כשעמדה בטרמפיאדה ביציאה מאופקים לכיוון באר שבע, בדרכה לחגוג יום הולדת לחבר. לטענת המשטרה, כ-40 דקות לאחר מכן תפסה טרמפ במכונית שבה נהג אל-עביד; כעבור כחצי שעה סטה אל-עביד ממסלול הנסיעה, נכנס לחורשה סמוכה לבית הספר "אשל הנשיא", אנס את קיקוס, ומתוך חשש שתתלונן חנק אותה למוות.
שמונה ימים לאחר הרצח נעצרו אל-עביד ושומר שעבד איתו באתר "דודאים", שחאדה אל בחירי, שהכחיש את החשדות נגדו ושוחרר כעבור שלושה ימים. בינתיים הוכנס לתא המעצר של אל-עביד במשטרת אופקים מדובב שהצליח לחלץ ממנו הודאה ופרטים מוכמנים מזירת הרצח. בנוסף הייתה בידי המשטרה עדות של מיקי אזולאי, נהג משאית זבל, שטען כי אל-עביד אמר לו: "החיים שלנו בזבל. אולי צריך לחפש גם את הילדה (קיקוס – ש.א) בזבל".
בתוך זמן קצר חזר בו אל-עביד מהדברים שאמר למדובב. הוא טען שהיה בביתו בליל הרצח, ושדיבר במעצר תחת לחץ של החוקרים ומחסור בשעות שינה. הנה זה שוב, הדמיון לגרסת זדורוב.
גופתה של חנית לא נמצאה במשך זמן רב וההורים בייאושם פנו לרבנים, מתקשרים, קוראים בקפה ובקלפים בניסיון לגלות מה עלה בגורלה. בינתיים הוגש נגד אל-עביד כתב אישום שייחס לו סעיפי רצח ואונס; פרט למידע שהנאשם עצמו מסר למדובב, כתב האישום התבסס ברובו על ראיות נסיבתיות.
הח"מ סיקר את המשפט במשך שנים. באולם הישן של בית המשפט המחוזי בבאר שבע נהגו לשבת דולי ורפי קיקוס על ספסל עץ ולעקוב אחר העדויות; על ספסל קרוב, קרוב כמו בכיתת לימוד, ישבו אשתו של אל-עביד, מרים, ובתו מנאל. בין הצדדים נשמר שקט מוחלט. ביציאה להפסקות היו מצטלבים המבטים, אבל דיבורים אף פעם לא היו. רפי ודולי שמרו מרחק וסירבו לכל אינטראקציה עם אל-עביד ובני משפחתו בבית המשפט או מחוץ לו.
בחודש יוני 1995 נמצאו שרידי גופתה של חנית קיקוס בבור ניקוז בבאר שבע, עשרות קילומטרים מאתר "דודאים" שבו אל-עביד טען כי השליך את גופתה. עם זאת, השופטים החליטו בדעת רוב (צבי סגל וגלעד גלעדי) להרשיע את אל-עביד ברצח ובאונס; השופט ניל הנדל, כיום המשנה לנשיאת העליון, פסק בדעת מיעוט כי יש לזכות אותו מחמת הספק.
אל-עביד ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון, שם הוחלט להחזיר את התיק לדיון מחדש במחוזי בבאר שבע. גם הפעם השופטים נחלקו בדעותיהם: סגל וגלעדי הרשיעו שוב את אל-עביד, הנדל שוב זיכה אותו; בשיחות סגורות שקיים עם אנשי משפט ומקורבים טען שהוא משוכנע כי אל-עביד אינו הרוצח.
קצין משטרה: "יש עוד מכנה משותף לפרשת ראדה ולפרשת קיקוס: הנאשמים בשני המקרים מסרו למדובבים מידע מוכמן שרק הרוצחים ידעו על קיומו, ובשני המקרים זה לא מספק את הציבור"
הערעור התגלגל שוב לעליון, שם הוחלט ברוב של שישה נגד שלושה על הרשעה ברצח ובאונס. הוא נידון למאסר עולם.
אני כל הזמן חושב, מה אם היא הייתה בחיים
אל-עביד, שתמיד טען לחפותו, לא הוצא לחופשות מהכלא במשך שנים בגלל שסירב להודות במעשה ולהביע חרטה. "הייתה לסלימאן אפשרות לקבל חנינה ולצאת מהכלא לפני יותר מעשור והוא סירב, התעקש שהוא חף מפשע ושאם יסכים לחנינה אז זו הודאה באשמה על דבר שלא עשה", אומר בן וואחיד, חבר שליווה את אל-עביד לאורך מאסרו, ובשנים האחרונות היה ערב לחזרתו לכלא כשהחל לצאת לחופשות. "תגיד לי אתה, מה יצא מכל זה? כל המאבק שלו להוכיח שהוא לא הרוצח לא עזר לו. הוא היה צריך להסכים לחנינה ואחר כך לנהל מאבק למשפט חוזר. כל החיים שלו התבזבזו בכלא. הוא יצא משם שבר כלי, יושב בבית חסר מעש, מובטל. כואב הלב עליו".
וואחיד עצמו, אגב, לא הוזמן להקרנת "למה אמרתי אני" בפסטיבל הקולנוע ירושלים. "סלימאן לא הזמין אותי להקרנה, אין לי מושג למה", הוא אומר. "הוא טיפוס שקט, סגור, אולי התבייש ולא רצה להפריע לי".
אל-עביד עצמו אינו עובד מאז ששוחרר מהכלא ומתקיים מקצבת הבטחת הכנסה. על סרטה של שלז הוא לא מעוניין לדבר. "אני יכול רק לספר לך שלא רצחתי את חנית", הוא אומר השבוע. "זהו. מה אני חושב או לא חושב על הסרט, זה לא מעניין אף אחד". מנגד אומר רב נגד בדימוס חיים דידי, שהיה חלק מצוות החקירה: "ברור שהוא הרוצח, הוא הורשע בכל בתי המשפט והראיות מצביעות על כך שהוא ביצע את הרצח. אף אחד לא תפר לו תיק. אבל זכותם של ההורים לחשוב אחרת, ואין לי כוונה להתעמת איתם".
"אני יכול רק לספר לך שלא רצחתי את חנית", אומר השבוע סלימאן אל-עביד (בתמונה). "מה אני חושב או לא חושב על הסרט, זה לא מעניין אף אחד"
28 שנים עברו מאז שדולי ורפי קיקוס איבדו את חנית. הם עזבו את אופקים ועברו למערב ראשון לציון, שם מועסק רפי - שעבד במשך שנים בתחנת דלק - כשומר במוזיאון. "יש לי המון זמן לחשוב על החיים בעבודה הזאת", הוא אומר. "אני אוהב את העבודה ושמח בחלקי". דולי, מורה בגמלאות, מתנדבת בפנימייה כאחראית על מגמת עיצוב וטיפוח שיער.
בדומה לאל עביד, כיום בן 71, בני הזוג קיקוס נושקים לעשור השמיני לחייהם. יש להם שלושה ילדים; בנם הבכור, אבי קיקוס, הורשע בשנת 2007 באונס נערה בת 16. בשלב הטיעונים לעונש טענה דולי שבנה מאשים את עצמו במותה של אחותו והידרדר לשימוש בסמים, אבל בית המשפט המחוזי בתל אביב לא ראה בדברים נסיבות מקלות וגזר עליו ארבע שנות מאסר.
כדי להקל על עצמם ועל ילדיהם הצעירים, מקסים ורחלי, רפי ודולי ביקשו להתרחק מהעיר שבה איבדו את בתם, העיר שבה רחוב נושא את שמה. אבל בסלון ביתם עדיין תלויה תמונה גדולה של חנית. "אני כל הזמן חושב מה היה קורה אם היא הייתה בחיים, איפה היו החיים שלנו ושלה", אומר רפי. "היינו משפחה עם המון שמחת חיים, והמוות שלה פגע בכולנו".
הכאב לא דוהה?
דולי: "לא קל לאבד בת שגידלנו באהבה גדולה, גם אחרי שלושה עשורים אתה חי את זה כל יום, כל רגע. כששוב מדברים על זה ופתאום יש סרט חדש על הפרשה, הכל צף החוצה מחדש - הרגשות, הכאב. וכל אחד לוקח את זה אחרת. על רפי אני יכולה להגיד שככל שהשנים עוברות, זה יותר משפיע עליו והוא יותר לוקח ללב. זה לא רפי שהכרתי לפני 30 שנה".
רפי: "בכל פעם שאני רואה כתבה או צופה בסרט על חנית, אני לוקח את זה קשה מאוד. הכל שוב חוזר לי בחזרה בפלאשבק, וזה לא עושה לי טוב".
רפי קיקוס: "הסרט שכנע אותי שאל-עביד רצח את הבת שלי. שנים ריחמתי עליו, אבל הוא הורשע בכל הערכאות ואף אחד לא הוכיח אחרת בראיית זהב, אז מבחינתי הוא הרוצח. אין רוצח אחר"
למה החלטת בכל זאת להגיע לפרמיירה של "למה אמרתי אני"?
"הייתי בטוח שרק אני ודולי נהיה שם, וכמובן הבמאית ג'ולי וצוות ההפקה שלה והאורחים שהוזמנו. חשבתי שנצפה בסרט ונחזור הביתה עם מחשבות ורגשות על מה שראינו".
מה חשבת כשראית שם את אל-עביד?
"הרגשתי ממש לא בנוח. כל הרגשות, הזיכרונות, הכל צף. איזו צורה זו להביא להקרנה אדם שרצח את בתי? לא יכולתי להסתכל לו בעיניים והיה לי ברור שאני ודולי לא נעלה על הבמה ולא נשהה במחיצתו אפילו שנייה אחת. הצלמים רצו תמונה משותפת, אבל זה לא עניין אותי".
דולי: "אנחנו מכירים את ג'ולי שלז 28 שנה, היא כמו בת משפחה עבורנו והיא עשתה עבודה טובה מאוד. מבחינתי הסרט משקף את אל-עביד כמו שהוא: אדם תלוש מהמציאות. רפי ואני לא תקפנו אותו גם במשפט כי מיד ראינו שהוא לא מבין מה רוצים ממנו".
למה בעצם את משוכנעת שאל-עביד לא רצח את חנית?
"שלוש שעות לפני שחנית עזבה את הבית היא ראתה את הסרט 'שתיקת הכבשים'. נראה לך שאחרי סרט כזה היא תעלה על טרמפ עם אדם כמו אל עביד?".
את מאמינה בחפותו, מדברת על אמפתיה כלפיו. למה לא נפגשת איתו בתום הקרנת הסרט?
"זה לא יקרה אף פעם, מה לי ולו. אני ורפי החלטנו שלא עולים לבמה ולא מדברים איתו, כמו שהיה לאורך כל המשפט. אין מפגש פיזי, כל אחד יושב בצד שלו. שום כלום".
מג'ולי שלז נמסר בתגובה: "נוכחות משפחת קיקוס בהקרנה הייתה מרגשת. אני מלווה אותם שנים רבות והם יקרים לי מאוד. דולי ורפי היו מודעים לכך שסלימאן אל עביד יהיה נוכח בהקרנה ובהיכרות ארוכת שנים עמם שניהם שיקפו בפניי תמיד את דעתם באופן נחרץ שסלימאן אינו הרוצח".