"בודדה לגמרי": הקורונה הביאה לעלייה של ממש בבקשות לסיוע במזון ובציוד, אבל גם בהפגת הבדידות שהחמירה במהלך המגפה וממנה ממשיכים לסבול קשישים רבים. רבים מהם עבדו כל חייהם, אלא שנותרו ללא משפחה וחברים. כעת, הם רק מייחלים לכך שהצעירים יתנדבו בבתיהם, יפחיתו מעט את הכאב שמלווה אותם וימלאו אותם באושר.
ניצולת שואה: "היום אני מדברת עם הטלוויזיה"
אחת מהם היא דניס כהן, ניצולת שואה בת 87, שחיה עם בעלה במשך 65 שנה. הם הקימו משפחה גדולה ואוהבת, אבל לאחר שהוא נפטר היא מצאה עצמה כמו מבוגרים רבים אחרים, לבדה. "אני לא יכולה ללכת לילדים. יש להם מדרגות ואני לא יכולה לעלות, לא יכולה ללכת. יש הרבה ימים שאני לבד, בודדה", היא סיפרה בכאב. "לא הייתי ככה. עבדתי, בישלתי ואפיתי. היום אני מדברת עם הטלוויזיה", הוסיפה כהן.
שרה גלי, ניצולת שואה בת 91, מתמודדת גם היא עם אותן התחושות. היא עבדה כל חייה כאחות בחדר ניתוח, אוהבת אומנות והיסטוריה, ורק חיכתה שיהיה לה את מי לשתף בזה. "לא חסר לי כלום חוץ מזה שאני בודדה לגמרי. אין לי חברות כמו שהיו לי פעם. להיות לבד בין ארבע קירות זה לא נעים".
נגה מגיעה פעם בשבוע למפגש עם שרה במסגרת פרויקט התנדבותי "עכשיו זה הזמן" של עמותת מטב והמשרד לשוויון חברתי והרשות לניצולי שואה, שמחבר ניצולים בודדים למתנדבים - אבל מאז הקורונה הם במחסור אדיר. גם בעמותות נוספות מתמודדים עם העלייה הגדולה בבקשות לעזרה, לצד המחסור במתנדבים.
30% מהקשישים מדווחים על תחושת בדידות
על פי נתוני מכון ברוקדייל, כמעט כל קשיש שלישי בישראל מתמודד עם בדידות ועל כן, נראה כי המדינה חייבת לייצר פתרונות לשינוי במציאות החיים. ובינתיים, גם הקהילה יכולה לייצר פתרונות ולאפשר לאותם הקשישים להעביר את השנים האחרונות לחייהם באופן שהם ראויים לו. "כשאני נמצאת לבד, מה אפשר לעשות? בוכה, חוזרת ושותקת", סיכמה כהן בגרון חנוק.