למשה בארי, מנהל מחוז צפון בעמותת "עזר מציון", יש ניסיון של שנים רבות באירועים קשים, שבהם נאלץ לבשר לבני משפחה על מות יקיריהם. גם כילד בן 9 שאימו נפטרה, הוא בעצמו נעזר במתנדבים מהעמותה שעזרו לו לצלוח את הימים הקשים. אך האירוע רב הנפגעים בלילה שבין חמישי לשישי, לא היה דומה כלל למה שהכיר עד היום. הסיפורים הרבים, התמונות והאנשים שכבר לא יחזרו ילוו אותו ואת המתנדבים הרבים שעזרו בשעות הקריטיות האלו, לעוד שנים ארוכות.
במשך 15 שנה האמבולנסים של עמותת "עזר מציון" מסיעים את הקשישים והנכים שמגיעים להילולה השנתית לחלק העליון של הקבר כדי שיוכלו לצפות באירוע. הכוחות שלהם פרוסים בשטח, אך עוד לפני שהם סיימו לבצע את משימתם, המוזיקה השמחה שכל כך מאפיינת את האירוע הזה, פסקה. משה והצוות שלו הבינו מיד מהדיווחים שהגיעו אליהם כי עליהם לעבור למתכונת חירום. הם חברו למד"א וסייעו בהסעת פצועים לבתי החולים באזור.
כבר במהלך הלילה נפתח במרכז הארצי של עזר מציון מעין חמ"ל שסייע באיתור נעדרים. כ-150 משפחות של מנותקי קשר יצרו קשר עם המוקד, והמתנדבים ניסו לסייע באיתור וביצירת קשר בעזרת נציגי הארגון בבתי החולים. "זו הייתה סיטואציה בלתי נתפסת שתיחרט בזכרוני לעולמים", אומר משה. "המתנדבים שלנו היו בטלפון עם המשפחות ועם תמונה של הבן שנשלחה ועברו בין כל הבחורים ששכבו שם ולא היה אפשר לזהות אותם וניסו למצוא איזשהו סימן מזהה. המראות היו נוראיים - אחד המתנדבים עמד עם רופא ותמונה והרופא אומר שהוא לא מצליח לזהות את צבע השיער של הבחור, שתי אימהות שרצו בין המיטות כדי לנסות לאתר את ילדיהם ועוד אמא שלא הייתה מסוגלת ושלחה את בעלה".
אחרי שעות ללא שינה משה המשיך לנהל את הצוותים שלו ולדאוג לשלומם. "אחד המתנדבים פשוט נכנס להלם", הוא נזכר, "קיבלנו החלטה באותו הרגע שאנחנו מדברים על זה כל הזמן. כל מי שחוזר שיספר מה הוא ראה שם ומה היה, אנחנו חייבים אותם מתפקדים".
בשלב מסוים הגיעו שתי נערות נוספות בנות 18 לחפ"ק של משה, שתיהן בוכות ומחפשות את אחיהם הקטן בין כל האנשים. עובדת סוציאלית שלנו דיברה איתה בטלפון וניסתה להרגיע אותה, אך זה לא עזר. "היא אמרה שהיא מרגישה שהיא הולכת להתעלף", נזכר משה באחד הרגעים שלא יעזבו אותו מאותו היום. "כמה רגעים אחר כך מתקשר אלי הרופא מבית חולים זיו ואומר לי שכנראה אחיה זוהה בבית החולים וכי עליה להגיע לזהות אותו. כל מה שעבר לי בראש זה איך אני אומר לה את זה? איך היא תזהה את אחיה עם הפרצוף המרוסק?".
"אני יודע שאני צריך לעשות את זה ואני מתורגל בכך מקצועית אבל זה קשה כל פעם מחדש במיוחד כשאתה בתוך זה. אני מנסה להגיד לה שיכול להיות שאח שלך נמצא בזיו, אולי הוא שם והיא שאלה אותי מה היא צריכה לעשות". משה העלה את הבחורה הרועדת מבכי על אמבולנס וביקש מהמשטרה לפנות את כל אלפי האנשים שהיו שם כדי שהיא תוכל להגיע לבית החולים במהרה. "היא התרסקה והייתה מפורקת לגמרי באמבולנס. נהג האמבולנס אמר לי שהוא לא היה מסוגל להסתכל במראה, כדי לא לראות אותה בוכה".
הצוות של העמותה המשיך לפעול בתיאום עם כל גורמי ההצלה שהיו במקום ובבתי החולים. עובדות סוציאליות נתנו תמיכה לנפגעי הטראומה והחרדה שהמשיכו להגיע מהשטח, ומתנדבים אחרים קיבלו את המשפחות עם מים וקפה. מאחר שהרשת הסלולרית קרסה, כרזו בחפ"ק לאלפי האנשים להגיע אליהם על מנת להתקשר להורים להודיע להם שהם בסדר. "זה היה מטורף תוך דקות נוצר תור ארוך של מאות אנשים שרק רצו להתקשר לאמא שלהם", נזכר משה שבמקביל ממשיך לעבור עם המתנדבים שלו על רשימת הנעדרים ועל הדיווחים בתקשורת. בשלב מסוים הוא הבחין בבחור מקנדה, דובר אנגלית ששמו שרגא ובשמו וממקום מוצאו הוא היה דומה לזמר הקנדי שהגיע לשיר בהילולה ונפטר. בגלל הבלבול חשבו תחילה כי מדובר באותו האדם והחשיבו אותו כמת, "הוא רק היה צריך מישהו שיפנה אליו וידבר איתו באנגלית, הוא היה בהלם ולא ידע מה לעשות", ציין משה. "התקשרנו עבורו לאמא שלו ופתאום מהצד השני אנחנו שומעים שאגות של שמחה, הם צעקו "הוא בחיים, הוא בחיים", מסתבר שבגלל הפרסומים השונים המשפחה קיבלה ידיעות כוזבות והם כל כך שמחו לשמוע ממנו".
לפתע האירוע קיבל תפנית נוספת. משה בכל העשייה לא עצר כדי לחשוב אם הוא מכיר מישהו מבין ההרוגים והפצועים, אבל אז חברה טובה של אשתו שלחה לו הודעה שאח שלה נעדר ויש לה תחושה שמשהו לא בסדר. משה התפנה לחפש אחר אחיה בתקווה שהוא יוכל להרגיע אותה, אך לצערו התשובה הייתה שלילית והוא הבין כי אחיה הוא אחד מההרוגים. "הלוויה שלו הייתה 10 דקות מכניסת השבת. זה כל כך קשה, במיוחד למשפחות שאיבדו את יקיריהם. תוך כדי האירוע אני עובד כמו מכונה, אחר כך זה מתחיל להיות קשה, ורק עכשיו זה מתחיל לחלחל".