"חשוב לשמוח. אם לא נשמח, אנחנו נבכה" - המשפט הזה הפך עבור רחל סיון מהמושב בלפוריה שבעמק יזרעאל להרבה יותר מעוד מוטו. אלו מילים עוצמתיות שמתנגנות בראשה כדרך חיים, אף על פי שהשכול דפק על דלתה פעמיים. בפעם הראשונה היא שכלה את בעלה נטע הדרי במלחמת ששת הימים ו-47 שנה לאחר מכן, איבדה גם את בנם הבכור אוהד, שנהרג בתאונת דרכים בדרכו למילואים. היום רחל כבר מסרבת לתת לעצב להציף אותה, ומשדרת חוסן נפשי ואופטימיות בין הכאב לגעגוע העז שילוו אותה לעד.

 לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

"נולדתי בפתח תקווה. לא אהבתי את העיר ואחרי הצבא עברתי לגבעת השלושה, שבה הכרתי את נטע, בחור נהדר - ואחרי חודשיים התחתנו", היא חוזרת לאחור בריאיון ל-N12. "הייתי בת 19 והוא בן 21 - צנחן, גבוה, ראש מעליי בגובה של מטר שמונים, אבל רזה כמו מקלון. כל כך רזה שכשהוא צנח, הוא בטח היה צריך לשים אבנים בכיסים. הוא רצה להיות חקלאי, אבל לקחו אותו לרפת", צוחקת רחל בזמן שהיא נזכרת. "הוריו עלו מרוסיה, הם היו שישה אחים והוא התייתם מאביו בגיל ארבע וחצי. נטע היה פשוט מקסים, נשמה טובה. אחרי שהתחתנו, הוא רצה להוציא רישיון כדי לעזור לאנשים - במקרה שהם יצטרכו נהג באמצע הלילה. קורה שמישהו מהקיבוץ צריך נהג דחוף, והוא רצה להיות מסוגל לעזור לאנשים".

ריאיון עם רחל סיון (צילום: באדיבות המשפחה)
רחל בצעירותה | צילום: באדיבות המשפחה

אהבה ממבט ראשון

"הוא היה בעל מקסים, תמיד חיפש איפה אפשר לעזור. אימא שלי אמרה לו תמיד שהיא תתלה אותו על עמוד של סוכר, כי הוא מתוק. הזוגיות שלנו הייתה נהדרת והוא אהב אותי", היא ממשיכה בחולמניות. "זה אפילו לא מספיק כדי לתאר. הוא היה משוגע עליי, לא ראיתי בעצמי בחורה יפה והוא כן".

כשרחל הייתה בהיריון ראשון עם בנם הבכור אוהד, גייסו את נטע למילואים בנח"ל, גדוד 66 וחטיבה 55. שלושה חודשים לפני יציאתו למלחמה, הוא שירת במילואים בעת שהגדוד קם לראשונה. באותה הזמן רחל הייתה בהיריון וכעבור 17 ימים שבמהלכם השניים לא התראו, נטע שב הביתה בהפתעה עם זקן ארוך - וליבה של רחל חזר לפעום.

הצו ששינה את חייהם

לדברי רחל, התקופה שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים התאפיינה במתח ובחוסר ודאות עם קושי רב למצוא עבודה. "הייתה תחושה קשה, אבל נטע כל הזמן אמר שכל עוד לא מגייסים את הצנחנים - אין מלחמה. ברגע שגייסו אותו פרצה מלחמה בתוך 10 ימים", היא אומרת. "ישבנו בבית, השעה הייתה כמעט 21:00 והגיע אלינו קצין בשם יונתן כדי לגייס את בעלי ובחור נוסף. הוא לקח את שניהם בצו שמונה. לא חשבתי על כלום, לא ידעתי על מה לחשוב".

כ"ז באייר תשכ"ז, 6 ביוני, 1967 - היום השני לקרב על שחרור ירושלים. נטע הדרי נפגע מכדור של חייל ירדני בגבעת התחמושת - ונפל. לרחל, שהייתה אז בהיריון שני, נודע על כך רק לאחר כמה ימים. "יום חמישי בערב, יומיים לפני שאירע הנורא מכול, נטע היה בגבעת השלושה - ואני הייתי במופע. חשבתי לעצמי שאני יושבת, שרה ונהנית, ומי יודע איפה נטע. פתאום הבחנתי בכך שמוטי, אחד החברים ששירת בצבא עם נטע, בורח ממני. זה היה מוזר. בדרך כלל הוא ונטע רבו עליי. רק בדיעבד הבנתי למה. הוא ידע כבר שנטע נהרג", היא מספרת בכאב שצובט בגרונה.

"קמתי עם הרגשה איומה ואוהד לא חייך - הוא הרגיש שמשהו קרה"

"כשנטע הלך למילואים, הוא מסר את השם של גיסתי. הוא אמר שאני בהיריון ולא רצה שאם הוא ימות - ההודעה תגיע אליי. באותו היום קראו לגיסתי, אני לא ידעתי שום דבר - אבל בבוקר קמתי עם הרגשה איומה. מכולם הגיעו מכתבים ורק מנטע לא הגיע. באתי לבית הילדים כדי לראות את אוהד, הבן שלנו שהיה אז בן שמונה חודשים. המטפלת אמרה שהיא לא יודעת מה יש לו, אבל היום הוא לא מחייך. הוא היה נורא שקט ובדיעבד, הבנו מה קרה. הוא הרגיש שמשהו קרה", אומרת רחל בקול חנוק. "ההורים שלי לקחו אותו וגיסתי באה לבשר לי את ההודעה. נטע מת. התחלתי לבכות ואז הבנתי שאני צריכה להיות חזקה בשביל שאר המשפחה - והדמעות נעצרו. בכיתי פחות משעה. גם החבר של גיסתי נהרג בסיני והיא קיבלה את ההודעה על שניהם באותו היום".

איך הצלחת להתאושש כל כך מהר? בכית רק שעה?

"אנחנו צריכים להמשיך לחיות", היא עונה מבלי להסס ומשתדלת לחייך. "לפני שנטע הלך למילואים, הוא אמר שהוא רוצה בת ושיקראו לה דגנית ושתהיה דומה לי. במקרה נולדה בת, קוראים לה דגנית והיא באמת דומה לי. אבל היא הרגישה את מה שעבר עליי בהיריון והייתה תינוקת ממש לא רגועה".

עם מותו של נטע, נותרה רחל לבדה במשך כמה חודשים בגבעת השלושה, אך הזכרונות הכואבים מהחיים המשותפים בבית - גרמו לה לעזוב ולחזור לעיר הולדתה, פתח תקווה. "התחלתי לעבוד בדואר. דגנית, הבת שלנו, הייתה בת שלושה חודשים ואימא שלי עזרה לטפל בה ובאוהד, שהיה כמעט בן שנתיים. הייתי משגעת את אימא שלי כל הזמן, כי הייתי נוסעת הרבה להר הרצל - בגשם, בחורף ובקיץ. לא משנה מה".

מה גרם לך לחזור לשם הרבה?

"מגעגועים, לא רציתי להיפרד ממנו. כל כך אהבתי אותו. כל הזמן באו לבקר אותנו מהגדוד וביום הצנחן הזמינו אותנו לתל אביב, והייתי אפילו בבית של מוטה גור. לא הזניחו אותנו עד היום. היום אנחנו נפגשים מפעם לפעם, יש לנו טיולים שלוש פעמים בשנה. לאחרונה, היה לנו טיול של כמה שעות שבו נפגשנו שוב כולנו אחרי שלא נפגשנו בגלל הקורונה - היה נהדר".

החזרה לקיבוץ והאהבה החדשה

אחרי שנתיים וחצי בפתח תקווה, החליטה רחל לחזור לקיבוץ - והחלה ללמוד בבית הספר. שם, פגשה את אהבתה השנייה, ישראל סיון ואליו היא נשואה עד היום. "חבר שלו שידך בינינו. ישראל חשב שדרכי הוא יכיר מישהי צעירה יותר, אבל בסוף הוא נתקע אצלי". אחרי שמונה חודשים יחד - השניים עברו להתגורר במושב וכעבור חודש, נישאו ונולד להן בן משותף בשם זוהר. את ביתם הם בחרו לבנות ביישוב בלפוריה לפני 45 שנה, ובבית הזה מתגוררת גם כיום. כמה חודשים לאחר שנולד זוהר, נולד להם בן נוסף בשם זיו. בהמשך ילדה רחל שני ילדים נוספים, נגה ומאור - שהם עבורה אור גדול.

איך היה הקשר של ישראל עם אוהד ודגנית? הם הרגישו יחס שונה מהילדים האחרים?

"הקשר של ישראל עם אוהד ודגנית היה מצוין. פעם אחת אפילו אוהד בא לספר לישראל שאחד האחים הקטנים הרביץ לו, אז ישראל ענה לו: 'לך תחזיר לו! אתה גדול יותר'. לא היה הבדל בין הילדים. היום ישראל אפילו מוכר כאב שכול, כי הוא גידל את אוהד איתי מגיל ארבע. לכל אספה הוא בא איתי וכל הדרך הוא היה איתי. הוא היה אבא לכל דבר".

בכל הזמן הזה הרגשת שהאובדן של נטע מכביד עלייך?

"נטע מורגש בבית כאילו הוא נמצא איתנו. נטע פה", היא מדגישה. "הוא לא הפסיק, הוא לא הלך. הוא כל הזמן פה. אנחנו חיים לאורו".

איך ישראל קיבל את זה?

"ישראל קיבל את זה ישר, קיבל אותנו כמו שאנחנו ובלי שום בעיות".

הרגע שהפך אותה לאימא שכולה

כשהגיע זמנו של אוהד, בנם הבכור של נטע ורחל לעלות על מדים - הוא לא רצה להתגייס לקרבי ואמר כי הוא "לא רוצה להיהרג כמו אבא". אוהד העדיף שירות קרוב לבית ושירת כאפסנאי. כשהחליטו לגייס אותו למילואים בזמן מבצע עופרת יצוקה, רחל התקשרה מיד לקצינת המילואים ואמרה שהוא יתום צה"ל והתנגדה לכך שיתייצב בבסיס. בפעם האחרונה שבה הגיע אוהד למילואים, רחל לא הצליחה להשיג בטלפון את קצינת המילואים ואוהד איבד את חייו בתאונת דרכים - בעקבות התנגשות עם משאית בדרכו לחטמ"ר מנשה.

כשהקצינים הגיעו לביתה של רחל כדי למסור לה את הבשורה המרה, היא לא הייתה בבית באותו הבוקר והם המתינו מבעד לדלת. וכך, כששבה לביתה, היא הבחינה מרחוק במונית שבה שהו קצינים וביקשה מהם לעצור מיד את האוטו. "שאלתי אותם מה קרה, זרקתי את הדברים באוטו ורציתי אליהם. אמרתי להם: 'רק אל תגידו שהבן שלי נהרג' - והם אמרו לי שכן. הרגשתי שהרגליים מתקפלות לי. הם עזרו לי לעלות הביתה, התיישבתי ובכיתי".

מה היה הדבר הראשון שעשית באותו רגע?

"אמרתי לישראל שיביא לי את התמונה של נטע. אמרתי לו: 'הנה, הבן שלך שכל כך אהבת אותו, מגיע אליך'. באותו רגע שהגיע המוות, חשבתי לעצמי שעכשיו אני בקבוצה חדשה - גם של נשים שכולות וגם של אימהות שכולות. "שעה אחרי כבר הייתי אדם אחר, הייתי במחשבות שאני צריכה לדאוג לילדים ולנכדים שלי".

מה עולה לך לראש כשאת חושבת על אוהד?

"אוהד היה ילד נהדר, עם נשמה טובה כמו אבא שלו. הוא גויס ליומיים מילואים במסגרת הגנה מרחבית ונהרג כשנסע ליחידה לקבל תעודת הוקרה על שירותו והתנדבותו רבת השנים. הוא היה בן 48 בנופלו, והשאיר אחריו אישה ושני ילדים קטנים תאומים".

"מסרתי שתי נשמות טהורות למדינה"

השכול הכפול גורם לרחל לנסוע לבית קברות אם עצוב לה וגם אם טוב לה, ולעיתים היא עדיין שואלת את עצמה: "מה, אוהד איננו?" - בזמן שבסלון ביתה תלויות תמונות של נטע ואוהד. "כשמישהו מדבר איתי אני מספרת את הסיפור. מסרתי שתי נשמות טהורות למדינה וחשוב לי לדבר על זה. אני חיה לאור המוות שלהם, אבל אני לא מסתגרת בבית. אני מטיילת ומבלה, אבל אנחנו חיים עם השכול כל הזמן".

איזה מהקברים את פוקדת ביום הזיכרון?

"אני הולכת רק לקבר של אוהד בעפולה ביום הזיכרון. לנטע אני נוסעת ביום ירושלים, זה היום שמוקדש לו. מפסח ועד אחרי שבועות אני במצב רוח לא מרומם כל כך. זה נוחת עליי. רק אחרי יום ירושלים אני מתאוששת. זה ככה כבר 54 שנה. לאוהד אנחנו עושים אזכרה בכל שנה ביום שישי וזה נופל על תאריך יום ההולדת שלי בדרך כלל ויש לי בעיה עם זה - לחגוג יום הולדת כשהבן שלי באדמה. כשרצו לחגוג לי בגיל 70 - אפשרתי להם רק אחרי חודש".

גילה קרן, מנהלת השירות הסוציאלי במחוז חיפה באגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, שמלווה את משפחתה של רחל, הסבירה לנו את המורכבות בליווי משפחות עם שכול כפול ."העובדים הסוציאליים מובילים את המשפחה מהרגע של האסון, מגיעים בשבעה ומובילים לאורך השנים. זה כמו חיבוק תומך, אני לא מזרזת או דוחפת. אני הולכת עם המשפחה בקצב שלה. ואז, בשכול כפול, אחרי שהמשפחה כבר מצליחה להתקדם - פתאום נופל אסון שני וזה כאב בלתי יתואר. אנשים חושבים לעצמם: 'איך אפשר להצליח להתמודד עם זה שוב?' והליווי שלנו ממשיך באותה דרך. אנחנו עם המשפחה לפחות פעם בשבוע, מקשיבים ונמצאים איתה. זה כאב כל כך גדול. אני תמיד אומרת לעובדים שלי - 'אנחנו לא באנו בשביל להשמיע, אלא בשביל לשמוע'. אני פשוט נמצאת שם וקשובה להם".

עד מתי נמשך הליווי?

"עד 120", היא מחייכת. "בשנים הראשונות זה באופן אינטנסיבי לפחות אחת לשבוע, תלוי ברצון של המשפחה. ובמהלך השנים אנחנו שם - גם שמחות לפעמים מאוד קשה להכיל. אחרי שאתה רגיל להיות עצוב, צריך להתרגל פתאום להיות שמח - איך אפשר לשמוח בחתונה של הילד לדוגמה".

קרן מתרגשת מדרכה יוצאת הדופן שרחל אימצה לעצמה למרות הכאב: "זה אסון שכמעט בלתי אפשרי להכיל והדרך של רחל להתמודד היא נורא מיוחדת - דרך של נתינה. היא מתנדבת, פעילה ומטיילת. אישה מאוד חיובית, להוריד בפניה את הכובע".

רחל אוחזת בידיה תליון שנראה כמו שרשרת זהב קטנה, שגורמת לה להעלות חיוך עצוב. למעשה, זהו מדליון עם תג היחידה של משחררי ירושלים שניתן לאוהד כשמלאו לו 11. "כשהוא קיבל את זה, לקחתי את זה מידיו ואמרתי לו: 'כשאני אמות אתה תקבל את זה'. כשהוא מת, אמרתי לנכד שלי שאעביר לו את זה במקום".

ריאיון עם רחל סיון (צילום: באדיבות המשפחה)
המדליון של אוהד | צילום: באדיבות המשפחה

בוחרת בחיים

"הם שם ואני פה. אנחנו צריכים להמשיך לחיות - לבחור בחיים. יבוא יומי ואני אגיע אליהם, אבל עוד יש לי זמן". ואכן, רחל לא חושבת לרגע להרים ידיים או לוותר על שמחת החיים שהיא מפזרת בחייהם של סובביה. היא מתעמלת כמה פעמים בשבוע, מטיילת כדרך קבע וכבר 15 שנה שהיא מתנדבת בבית חולים העמק.

"רציתי למלא את החיים שלי כשיצאתי לפנסיה", היא אומרת. גם בתקופת הקורונה היא לא נשברה ומצאה לעצמה תעסוקה על אף הקושי: "זה היה מאוד חסר, אבל הייתי בזום וסרגתי בגדים לילדים. איך אנחנו אומרים? יצאנו מחוזקים".

ולסיום, רחל מרשה לעצמה לרגע להוריד מעט את שריון החוסן ושמחת החיים שהיא עוטה, נראית נאנחת ומסכמת בקול עצוב: "אני חושבת עליהם הרבה. למה אלוהים עשה לי את זה? הוא ידע שאני חזקה, אז הוא החליט שהוא יכול לעשות לי את זה?". בתוך רגעים ספורים, היא מתעשתת ומחזירה את החיוך לפניה: "אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. נטע נהרג בגבעת התחמושת, אז כשהייתי באה ליום ירושלים להר הרצל לא הייתי צריכה לחפש אנדרטה ללכת אליה, הייתי פשוט הולכת אליו. פעם אפילו בחרו בנו להניח זר בטקס של המשפחות השכולות. אלו הדברים הטובים, אני מחליטה להסתכל עליהם ולא על העצב - זה מה שבאמת חשוב".