במלאת 30 יום למותו של הקצין שהסתבך, נאסר ומת בכלא, נשא אביו דברים באזכרה מעל קברו של בנו. האב דיבר על הכעס על הצבא, על האכזבה מהתנהלותם כהורים במהלך המשפט, והאשים - "רצחו את את הילד, ועכשיו רוצחים את שמו הטוב".
"בן שלנו, לפני כחודש איבדנו אותך, את בן הזקונים שלנו", פתח האב את דבריו. "בהתחלה, הדחקנו ולא האמנו. אחר כך, התהפך לנו העולם ומצאנו את עצמנו מנסים, ללא הצלחה, להרכיב את הפאזל של מה קרה לך, החייל המוכשר והשאפתן".
האב המשיך: "התלבטתי מה כבר אפשר לומר ליד מצבה של בן. החלטתי שאשתף אתכם בתחושות שלנו , תחושות של כאב, כעס ואכזבה. כאב על ההחמצה הגדולה, שלנו כמשפחה שאיבדה אותך, של החברה שאיבדה כישרון נדיר (עד כמה נדיר, גילינו בשבעה) ואולי גם של הצבא".
"כעס על עצמנו, על שאפשרנו להליך משפטי להימשך מעבר לסביר מבלי לשבור כלים. כעס על עצמנו שישנו בשקט באמונת שווא ש אתה מוגן בכלא, הכי טוב שאפשר. כעס על מידע שהולך ומצטבר ולפיו קיבלת בכלא תרופות שונות, חלקן מסוכנות. בניגוד למה שלפעמים הצטייר בתקשורת, התרופות היחידות שקיבלת לפני הכלא היו עבור הפרעת קשב וריכוז וכדורי שינה".
"כעס על כך שלא ידענו לפני מותך שעברת שני אירועי בריאות בבתי הכלא הצבאיים, והמשכנו לישון בשקט. כעס על צבא קיבל לידיו חייל בריא שהתמסר ליחידה, משעות השחר עד מאוחר בלילה, הרבה פעמים עם תוצאות מדהימות, וכשמסיבה לא מובנת ביצע מעשים לא מוסברים, הוחלט שרק מאסר ארוך יפתור לצבא בעיה כלשהי, או שישבור אותך או גם וגם".
"אכזבה על הניתוק ממך לפני מותו ועל המשך ההתנערות ממנו כאיש צבא גם לאחר מותו – ולראיה אנחנו כאן ולא בבית עלמין צבאי. מבחינתנו, הילד שלנו נרצח, גם אם לא באופן ישיר, וכעת מידי פעם רוצחים גם את שמו הטוב בכל מיני הדלפות מגמתיות כאשר דבר לא הוכח במשפט".
"היה שלום", סיכם האב בעצבות. "האור שלך כבר כבה, לא תדע עוד צער, אך גם לא שמחה. עצוב לנו מאוד. אמא ואבא האוהבים".