ראובן ומרלן כהן, הסבא והסבתא של יובל מנע ז"ל שנהרג בפעילות מבצעית התכתבו איתו מדי יום. יהודית ועוזי בנימין, הסבא והסבתא של בר רהב ז"ל נהגו ללוות אותו לכל משחק כדור מים שלו. ברנרדו וידנה, סבו של עומר חי ניניו ז"ל, היה מכין לו סטייקים בכל פעם שיצא לחופשה מהצבא. כמו רבים מהסבים והסבתות של המשפחות השכולות, הם מרגישים שתפקידם לתמוך בהורים שאסור להם להתפרק לידם. שוחחנו איתם ושמענו מהם על החיים בצל השכול הנורא.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"אני מקנא בסבא השני שנפטר כמה שנים קודם"
בכל פעם שעומר חי ניניו ז"ל, "הילד" כמו שקראו לו חבריו, חזר הביתה מהצבא, סבו פרופ' וידנה מומחה עולמי בניתוחי לב וחזה ומבכירי המנתחים בארץ, היה עוזב את כל עיסוקיו ומדליק את האש. "הוא לא היה מסכים שאקח אותו הביתה, שזה 500 מטר מפה, כדי להחליף בגדים או להתרחץ או משהו כזה, קודם 'בואו נאכל את הסטייק ואחר כך אני אלך'", מספר וידנה.
עומר התגייס לצה"ל בסוף 2011. הוא התעקש להגיע ולהיות הכי קרבי ומשפיע שאפשר ורתם למטרה גם את סבא. "אתה לא יודע כמה שיחות אני עשיתי כדי שיגייסו אותו למטכ"ל", אומר וידנה. "אתה לא יודע אם עשית טוב שעזרת לו להיכנס לזה או לא עשית טוב, אבל זה לא משנה. משנה זה רק שהוא חסר. אין שום דבר שמנחם, אין שום דבר שמקל, רק דברים שאתה עושה באופן מלאכותי, שאתה מתרחק או סוגר את הכאב ואת החסר הזה באיזשהו מקום".
כשהחל מבצע "צוק איתן", יחידת מגלן כבר פעלה בתוך עזה. הם חיפשו אחר מנהרות הטרור ולחמו בין הסמטאות הצרות. שלושה שבועות לתוך הלחימה, הם נכנסו למבנה ששימש מרפאה של ארגון האו"ם. עומר נפל במהלך המשימה, יחד עם שניים מחבריו.
"לא הבנתי מה זה 'חלל', מציין סבו. "הבנתי שזה חייל שמת אבל לא הבנתי את המשמעות. והאמת זה משאיר להורים ולנו חלל עצום. שום דבר לא ממלא את החלל הזה". לדבריו, "כשהוא נפטר אמרתי שאני מקנא בסבא השני שלו שנפטר כמה שנים קודם. קינאתי ואני מקנא גם היום שהוא לא ידע את הכאב הזה. אף אחד לא יכול להרגיש את הכאב של האימא והאבא בוודאי, ושל הסבא וסבתא. לא יכולים להרגיש. אף אחד לא יכול להרגיש את אותו כאב".
"הוא היה צריך לסחוב את הארון שלי"
בר רהב ז"ל, מרמת ישי, לוחם בהנדסה קרבית, נהרג לאחר שטיל נ"ט נורה לעבר הנגמ"ש שבו נסע בדרום הרצועה. יהודית בנימין, סבתו, מנסה למלא את החור בלב כשהיא מנסה לבשל לשאר הנכדים. "נעים לי לעמוד ולבשל ולראות את בר", היא אומרת. "אפילו כשאני על יד הכיור, לראות את בר בזווית העין ולהתחבר איתו, להתחבר עם הזיכרון. זה עושה לי טוב, זה מחזק אותי". לדבריה, "הוא היה הנכד הבכור, הראשון שקרא לי 'סבתא'" והשאיר אצלי חלל".
"אני לפעמים חושבת מה היה קורה אם בא לא היה נהרג והיינו היום עדיין זוכים להיות בחברתו", היא מוסיפה. "האם הוא עדיין היה חושב שאני סבתא מספר 1? אני מאוד מקווה שכן".
יהודית לא חשבה שנכדה יילחם בצוק איתן. בר היה שחקן נבחרת ישראל בכדור מים שהוכר כספורטאי מצטיין, אך החליט להיות לוחם. "הוא הלך למפקדים ואמר: 'אני באתי לתת שירות משמעותי'", מספרת יהודית. "עד ששיבצו אותו בחיל ההנדסה בתפקיד המסוים שהוא עשה - ושם הוא נשאר ושם הוא גם נפל".
יהודית מספרת שבר היה קרוב לשחרור שלו כשנהרג. "היות והוא היה הכי בכיר כי הוא הלך לקורס קצינים קרוב לשחרור שלו הוא אמר למפקד: 'מה פתאום אתה שולח (למשימה) חייל חדש? עד שהוא ילך מסביב זה מסוכן. אני אלך, אני יוצא צ'יק צ'ק ואני נכנס'", היא נזכרת. "אז הוא יצא צ'יק צ'ק אבל הוא נכנס למקום אחר, הוא עף גבוה מדי. אז הוא לא היה חייב לעשות את זה אבל זה היה בר".
"זה לא הנורמה שהורים או סבים קוברים את הדור היותר צעיר, זה צריך להיות הפוך. הוא היה צריך לסחוב את הארון שלי, לא לתת לי למצוא אותו בארון עם דגל", אומרת יהודית בכאב.
"יש את החיים לפני ויש את החיים שאחרי"
יובל מנע ז"ל, מוזיקאי מוכשר ותלמיד מצטיין, התעקש להתגייס למסלול קרבי למרות רקע רפואי. הוא הציב לעצמו יעד והגיע לבסוף לגדוד 101 של צנחנים. הוא עבר טירונות, מסלול, קורס מפקדי כיתות וקו בעזה. "היום שהייתי הכי גאה זה אחרי הצניחה הראשונה", משתף סבו, ראובן כהן. "הוא אמר 'פפי, למרות הפחד צנחתי. הכל בסדר?'. הראשון שהרמתי שפופרת זה לגיל הבן ואמרתי: 'גיל, יש לך אחיין צנחן'".
מבעד לדמעות, הסבא ראובן והסבתא מרלן מחייכים כשהם קוראים ונזכרים בהתכתבויות עם הנכד שכל הזמן דאג להם. "הוא כתב לי פתק ושם לי אותו על יד הכרית: 'חבל שאתם הולכים, אני אתגעגע. אני מאוד אוהב אתכם ומקווה לראות אתכם בקרוב. מאוד מאוד'", קוראת מרלן את הפתק בדמעות.
"הלכנו יצאנו בבית בטבעון, זה היה שתים עשרה בלילה ודופקים בדלת למטה", הם משחזרים את הרגע שבו בישרו להם על מותו של יובל. מרלן מספרת: "הבנתי שקרה משהו, כאילו שהעולם נחרב. לדבריה, "יש את החיים לפני ויש את החיים שאחרי. למשל אם אתה הולך לאיזה אירוע או משהו, אין לנו את השמחה הזאת, זה פייק".