צביקה שטיינר, ניצול שואה בן 79, נחשב ניצול שואה צעיר כשיושב איתו באותו החדר אריה בן-דוד, ניצול שואה בן 91. שניהם חוו את אימת השואה, כל אחד בדרכו השונה משל השני, אך דבר אחד מאוד חזק מחבר ביניהם - ההבנה וההכרה בכאב שנשאר אחרי המלחמה. כחלק מפרויקט מיוחד של הקרן לרווחת ניצולי השואה, הם נפגשים פעם בשבוע, משוחחים, מטיילים ושותפים למטרה אחת: שהעולם לא ישכח את השואה שקרתה לעם היהודי.
צבי, בן להורים ניצולי שואה, נולד במחנה מעצר באיטליה בזמן המלחמה. אימא שלו ברחה מגרמניה ואבא שלו מפולין. שניהם השאירו את משפחתם וכול עולמם מאחור. "נולדתי לקראת סוף המלחמה, לכן אני לא זוכר כלום ממנה", ציין צבי. "גם הורי מעולם לא דיברו על מה שהיה, במשך כול השנים הרגשנו לא נעים לשאול כי ראינו שזה גורם להם לצער". הוא הוסיף: "היו להם נקיפות מצפון עצומות על שהם עזבו את משפחותיהם".
אימא של צבי נפטרה לפני 8 שנים. עד יום מותה הוא לא שמע ממנה אפילו סיפור אחד על מה שעברה בזמן המלחמה. לאחר מותה, טיפל צבי בחמותו שגם היא הייתה ניצולת שואה. לאחר הטיפול בה הוא הבין שאנשים בגילם, שעברו את השואה, הם שורדי שואה אך למעשה עדיין מתמודדים עם סיוטים נוראיים, חיים מאוד קשים. הם רק מחכים למישהו שיישב איתם ויקשיב לסיפורים שלהם.
את אריה פגש צבי לפני שנתיים, דרך פרויקט של הקרן לרווחת ניצולי השואה שמטרתו הייתה לחבר בין ניצולים. מאז הם נפגשים כל שבוע, משוחחים ארוכות על השואה, על החיים בחיפה ועל פוליטיקה. צבי מקריא לאריה ספרים והם יוצאים לטיולים. "היום אריה נמצא במסגרת מסודרת, בדיור מוגן שדואג לו למגורים, לאוכל ולבריאות. אני משתדל לעזור לאריה באוזן קשבת, אני מקשיב למה שהוא מספר בהבנה מלאה", אמר. "אני רואה באריה אח גדול שיודע קצת יותר ממני וחווה את אימת המלחמה. כשהוא מספר לי אני מרגיש שיש בינינו קרבה והבנה גדולה".
אריה בן-דוד היה כבר יותר מבוגר מצבי וחווה את המלחמה כנער מתבגר. הוא זוכר כל פרט ופרט: את האנשים שהתאכזרו אליו, את האבא שמת ומקום קבורתו אינו ידוע, ואת הרעב. בלילה אחד בשנת 1944, בעיירה דורהוי ברומניה שבה גדל, הוריו של אריה שמעו ברמקולים כי מי שלא יגיע לרכבת, יירו בו. "דחסו אותנו ברכבת עם כמה שיותר ילדים, תינוקות וזקנים. הובילו אותנו כמו חיות במשך ימים ולא יכולתי לעשות כלום. הייתי חסר אונים לצד מלא אנשים שמתים סביבי ברכבת", סיפר.
הרכבת הובילה את אריה והוריו לגטו, שם נאמר להם שיקבלו דירה ועבודה. "עד שמיקמו אותנו בגטו, עברנו כמה ימים שלמים בלי אוכל ובלי מים", נזכר. "גם בגטו לא היה אוכל, לא היו תרופות והתנפחנו מרעב". בזמן שהותם אביו של אריה נפטר ממחלה קשה שגבתה קורבנות רבים בגטו. "ביום שאבא שלי מת, לא ידענו איפה קברו אותו".
לאחר שנפטר, אימא של אריה זיהתה הזדמנות ליציאה מהגטו עם יהודי שטען שהוא יכול להבריח אותם משם. מאחר שהיה איתם כסף שלקחו כשעזבו את הבית, היא יכלה לשלם לו. רק שזה מעולם לא קרה והבחור היהודי ברח עם כל הכסף שנשאר לאריה ואימו. "אז התחיל להיות קשה אפילו יותר", נזכר אריה באותה תקופה. "הורגש מחסור. לא היו לנו בגדים חמים ולא נעליים".
בגטו אריה כבר היה בן 15. תפקידו היה לרוץ מדי יום לנהר עם כד גדול שהיה להם בבית ולסחוב מים לשתייה. את המים הוא היה מנסה למכור ובכך להרוויח מעט כסף. "זו הייתה עבודה פיזית קשה מאוד. הכד היה מאוד כבר עם המים, במיוחד לילד שלא היה אוכל", נזכר. "הייתי מקבל גרושים על המים במקרה הטוב, או מכות מהגויים אחרי ששפכו לי את המים במקרה הרע". אריה ואימו שרדו את הגטו עד לסוף המלחמה. "אני זוכר רק דברים קשים מהתקופה הזאת. ידעתי שאין לנו כלום. ברגע שלבן אדם אין אוכל, הוא אבוד".
כשהרומנים שחררו את היהודים בסוף המלחמה, חזרו אריה ואימו לדורוהוי - העיירה בה גדל. "הרסו את כל העיירה. הרסו לנו את הבית בשנאה כל כך גדולה. רק רצינו לברוח משם", סיפר.
ב-1945 עלה אריה לספינת מעפילים בדרך לארץ ישראל. אחרי כמה חודשים הגיעה גם אימו. אריה רצה בכל מעודו להתגייס לצבא הישראל, אך מאחר ועוד לא היה בן 16 לא אישרו לו. אריה סיים את לימודיו בבית הספר החקלאי, ולאחר מכן התגייס לצבא, שם שירתם במשך 30 שנה. הוא התחתן ויש לו ילדה אחת שמתגוררת כיום בתל אביב.
אריה סיפר כי מהרגע שאימו הגיעה לישראל, הם לא דיברו מעולם על מה שחוו בתקופת המלחמה. הוא עצמו מרגיש שיש לו ייעוד אחר: "הם כאילו רצו לזרוק את הדבר הזה מתוכם, אבל זה לא הולך ממך. זה נשאר בך עד הסוף. היום התפקיד של החיים שלי, של סוף חיי, זה לספר ולהגיד את מה שהיה שם. לאט לאט פחות ופחות מתעניינים וזה כואב".
הקרן לרווחת נפגעי השואה (ע"ר) מעניקה שירות ומסייעת למעל 60 אלף ניצולי שואה מדי שנה. הפעילות מתקיימת באמצעות תמיכת המדינה ובזכות תרומות. הקרן הוקמה על ידי ניצולי שואה ולמען ניצולי שואה, במטרה לאפשר להם להזדקן בכבוד. סוד הנתינה טמון בכך שמי מהם שחש צעיר ובריא, יקדיש מזמנו למען ניצול אחר, מבוגר יותר או נזקק יותר. כך נתרמים שני הצדדים. "צביקה שטיינר, שנבחר בקרן כמתנדב מצטיין לרגל יום המתנדב הבינלאומי, הוא דוגמה ומופת למתנדבים נוספים שמעניקים מזמנם לניצולים", ציינה אתי פרחי, מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה. "אנו גאים מאוד בצביקה ובקשר האיכותי שהוא מקיים עם אריה. כל תרומה שתסייע בהמשך להפעלת מתנדבים והענקת סיוע בתחומים נוספים, תתקבל בשמחה".
לתרומות לקרן, לחצו כאן. ניתן לתרום גם במרחב לעמותות ב-PayBox.