לא משנה כמה זמן עבר, הזיכרונות מהאסון באולמי ורסאי נשארים חדים וכואבים. האורחים שהגיעו כדי לשמח את החתן והכלה, אסף וקרן ובני משפחותיהם, לא ידעו שאותו אירוע עתיד לשנות את מסלול חייהם.
"עשרים שנה. עשרים שנה ואתה זוכר את זה יום יום", שיתפה מירה ארבלי שנפצעה באסון ורסאי. "הגעתי עם ההורים שלי, אבא שלי ואימא שלי, אחי וגיסתי. ישבנו בשולחן והיה איזשהו רעד בכיסא. 'מה זה?', אז אבא שלי תפס אותי ואמר לי: 'תכף זה יעבור'".
"אני שוכבת על הגב. מתחתיי אנשים, כמובן. אני צועקת: 'איי! סליחה' ואני רוצה לקום, ואני רוצה להסתכל לראות מי...", המשיכה ארבלי. "והתקרה מוארת אבל הכול מים, אבנים, חול, חצץ, עלינו. ומישהו צועק לי: 'איי', ואני אומרת: 'סליחה, רגע אני אקום, אולי אני אעזור לכם'".
"אתה דורך על אנשים. גילינו את אימא שלי ואז ניסינו למשוך אותה, ומושכים אותה והיא נעשתה כבדה, והיא לא מדברת והיא לא מגיבה. אנחנו מנסים למשוך ואני אומרת לו: 'לא תהיה לאימא יד', אז הוא אומר: 'שלא תהיה לה יד, העיקר שתהיה לנו אימא'".
גם יפה עמדי, דודתו של החתן אסף, נפצעה באסון. עם תחילת האירוע, היא מספרת, אימה מתקשרת אליה לאחר שהמלצר העביר אותן מהמקום שבו הן היו אמורות לשבת. "התווכחתי איתו שאני סבתא של החתן", סיפרה על טענת אימה למלצר. "זה בעצם היה הנס שלנו", הוסיפה, שכן אחר כך התרחש האסון.
"אבק, אבנים שנחתו שם, ריח של גז, דליפה של גז. התעלפתי, הכחלתי... בעצם לא הצלחנו לנשום. כולם נכנסו לפאניקה, וצעקות, ולא מבינים עדיין...", סיפרה עמדי על רגע האסון. "אחי חילץ אותי. אבא באותו זמן עוד היה בחיים, הוא היה נכה, לא יכלו לחלץ אותו. אי אפשר לעבור, אי אפשר כלום... ואבא שלי נהרג. נחתה עליו עוד אבן מתוך הקיר שנחת שם".
עד אותו אירוע, לא היה אסון אזרחי בגודל כזה מעולם בישראל. את רעש הקריסה שמעו בכל ירושלים ואחריו הגיעה הקריאה לכוחות ההצלה. "הצוות הראשון שלנו שהגיע למקום דיווח ש'כל מה שיש בתחנות תוציאו לכאן, יש פה קטסטרופה', סיפר טפסר משנה אלי אדרי, מפקד תחנת הבירה. באותם הימים הוא היה כבאי צעיר בצוות השני שהגיע לזירת האסון, כ-15 דקות לאחר ההתמוטטות.
"התמונה הראשונה שאני זוכר זה הבור הזה שנפער בקומה הראשונה. הבניין פשוט חתוך לשניים וקבוצה של אנשים פשוט תקועה על העמוד בקומה השלישית", סיפר אדרי. "אחד מהם אפילו החזיק תינוקת ביד. בתור אבא היו לי שני תינוקות בבית, נראה לי שטבעי שזו התמונה שהכי נשארה איתי מאותו האירוע".
בנוסף לאדרי ול-20 צוותים של לוחמי האש, פעלו בזירה 180 חיילי פיקוד העורף ו-500 מחלצים שעבדו במשך 40 שעות כדי להציל חיים. 23 בני אדם מתו באסון ו-380 נפצעו. בין ההרוגים היו הסב והדוד של החתן, ואלו ששרדו, עד היום מתמודדים עם הזיכרון הנורא.
האסון במירון מזכיר לרבים את שאירע באסון ורסאי. "עכשיו אני רואה את האירוע של ההילולה, שמחלצים מבין האנשים הפצועים...", תיארה מירה ארבלי. "אני כואבת ואני אומרת: מסכנים, מה הם עוברים עכשיו. מה הם עוברים עכשיו. סבל, כאב, טראומה. המשפחות הכואבות, האומללות. בדיוק שם".