אלה איבדה את שתי בנותיה בפיגוע הרצחני בדולפינריום: "לא האמנתי שאלה הבנות שלי עד שראיתי אותן"

"עוד מעט אהיה סבתא, אני קצת יותר שמחה": הדי הפיצוץ שהחריד את מתחם הדולפינריום בתל אביב ב-1 ביוני 2001, הגיעו עד לפאתי ראשון לציון. מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בין המוני הצעירים שהמתינו להיכנס למועדון ה"דולפי" במקום, 21 מהם נרצחו - רובם המכריע בני נוער שעלו ארצה שנים אחדות קודם לכן.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

אנה קזצ'קוב איבדה את בתה אניה ז"ל בפיגוע, תשעה ימים לפני יום הולדתה ה-16. "היא חיכתה מאוד ליום ההולדת שלה, היא אמרה שהיא רוצה שיהיו לה הרבה חברים - ועשינו את זה", היא מספרת בכאב. "יום ההולדת שלה היה היום שיצאנו לבית העלמין אחרי השבעה, באנו הביתה כל המורים והילדים ועשינו יום הולדת לאניה עם עוגות ועם שתייה, אמרתי שאני רוצה שכולם ירגישו שהיא חיה".

אניה הייתה אמורה להיות היום בת 35, כמו החברות שלה שכבר התחתנו מאז והפכו לאימהות. "השעה הייתה 02:15 בלילה, היה צלצול טלפון ורצתי לסלון", משחזרת האם אנה, "אמא של מריאנה אומרת: 'אניה, הבנות שלנו היו בדיסקוטק, היה שם פיגוע והרבה ילדים נהרגו ואניה ומריאנה לא ענו לטלפון. אצלי כבר עולה התחושה... ואני מתחילה להבין'". 

אניה המבועתת הגיעה לזהות את בתה במכון לרפואה משפטית באבו כביר. "התחילו לשאול על סימנים לזהות אותה, אמרתי: 'היא יפה', אמרו לי 'הן כולן שם יפות'. כשכבר לקחו אותי לראות, היא שכבה עם השיער שלה יפה, רק שאני מיד נפלתי...".

אלה איבדה את שתי בנותיה בפיגוע: "גם כשהראו לי אותן שוכבות, לא האמנתי שזה הן"  

אלה נלימוב איבדה את שתי בנותיה, ילנה ויוליה, שהיו בנות 16 ו-18. "הן נפתחו כמו פרחים אחרי שהן הגיעו לארץ, היה מדהים להסתכל עליהן. כל שישי הן היו שם, בדיסקוטק, ב'דולפי', הן התאפרו וקנו בגדים חדשים, שמו על הרגל שרשראות מחרוזים. ליוליה עשיתי שתי קוקיות, ילנה צבעה את הציפורניים בלק ירוק", מספרת אלה, בזמן שהיא מראה לנו את התמונות האחרונות שלהן, שצולמו ביום הפיגוע - שעות לפני הפיצוץ שגבה את חייהן.

בלילה ההוא, אמרו לאלה לנסוע לאבו כביר כי שם יודעים איפה נמצאים הילדים: "עוד לא הבנתי מה זה אבו כביר, אף פעם לא התרחקתי למילים כאלו. הביאו את שתי העגלות האלו, ועד אז לא האמנתי שאלה הבנות שלי. ביקשתי שיראו את הרגל עם השרשרת, שיתנו לראות את הקוקיות, שיתנו לראות את הלק על הציפורניים, על היד של ילנה. לא האמנתי שזה הן".

20 שנה אחרי, אלה תמיד חושבת מה היה קורה אם ילנה ויוליה היו בחיים. "תמיד אני חושבת איך הן היו עכשיו. אם הן היו נשואות והיו להן ילדים. אולי היו לי נכדים. אולי הן היו נוסעות לחו"ל כי ילנה רצתה להמשיך ללמוד בחו"ל. אני עדיין לא מבינה איך אני ממשיכה. כולם שואלים 'איך?' ואני לא יודעת. אני עכשיו חיה בשביל הבן שלי, עוד כמה חודשים אני אהיה סבתא ואני קצת יותר שמחה עכשיו, אבל הבנות תמיד יהיו פה ולא יילכו לאף מקום". 

יאנה הייתה רק בת 3 כשאיבדה את אביה: "בחיים לא אמרתי למישהו 'אבא', זה היה לי קשה"  

יאן בלום עבד כמאבטח במועדון - אלא שהמחבל לא הגיע לדלת הכניסה של המועדון. הוא פוצץ את עצמו בתוך התור הארוך ויאן אפילו לא הספיק לבדוק אותו. הוא נפגע יחד עם כולם ולא שרד את הפיצוץ. "יש לי את השעון שלו שהוא היה עונד", מספרת בתו, יאנה, שהייתה אז רק בת 3, "יש לי את טבעת הנישואין שלו ושל אמא, ויש לי המון תמונות שלו".

"אני זוכרת שכשהודיעו לאמא שלי, אני הייתי בחלון, בתריסים, ופשוט שמעתי אותה צורחת", היא משחזרת את אותו יום נורא, "כשהייתי יותר קטנה, היה לי מאוד קשה שכל הילדים אומרים 'אבא', בחיים לא אמרתי 'אבא', בחיים לא פניתי למישהו ואמרתי לו 'אבא'. זה משהו שהיה לי קשה איתו. לא הייתי באה לימי הזיכרון בבית הספר. לא הייתי מסוגלת, איך שהיו מתחילים את הטקס הייתי עם דמעות ובהיסטריה".

מאז ועד היום, במשך 20 שנה, בני המשפחות של הנרצחים באותו פיגוע נורא מתמודדים יום-יום, שעה-שעה עם הכאב שלא מרפה והאובדן שאין לו מזור. עד היום נותרה במתחם אנדרטה עם הכיתוב "לא נפסיק לרקוד", שגם אותה כבר הספיקו להשחית חלקית - מה שמעיד עד כמה הזיכרון הוא שברירי.