"רציתי לעזוב את הדת בגיל צעיר. אני חושבת שבגיל תשע כבר הבנתי שכל זה לא ימשיך איתי. כבר בגיל עשר לא שמרתי ביום כיפור, לקחתי חבילת גפרורים, ישבתי בסבך עם הרבה עצים, הדלקתי גפרור ראשון והייתי בטוחה שאני מתלקחת יחד עם האש. ניסיתי להתקרב לעצים ואמרתי לעצמי שאני אמורה להיענש". מאותו יום מסוכן רק החל הסיפור המפותל של קארין אוחיון, בת למשפחה רבת כוח בחברה החרדית. היום היא כבר אימא לחמישה ילדים משלושה אבות שונים - את אחד מהם, ערבי מג'לג'וליה, היא הכירה ביום העצמאות.
"תמיד מתחתי גבולות", היא מודה - השחקנית הראשית במחזה עם שלוש מערכות. כזה שיש בו את כל מה שרק ניתן להעלות בדימיון ולא יבייש אפילו את הוליווד. את הכותרת האפשרית, "אילוף הסוררת", שייקספיר כבר לקח לה: "כל חיי אמרו לי שאני סוררת. ניסו לאלף אותי כמו חיה כלואה - בזמן שנלחמתי, מרדתי, התרסתי ועמדתי מול כל הניסיונות. עשיתי בדרך טעויות, נפלתי והתרסקתי, אבל תמיד קמתי ונולדתי מחדש. הבנתי שאני ורק אני יכולה לאלף את הסוררת שבתוכי".
השביל שמוביל לביתה של אוחיון הוא לא עוד דרך שמובילה לאחד מיני רבים, שכן הוא הפתח לאור הגדול שהיא מפזרת סביבה בשילוב הכריזמה שבוקעת ממנה. רק ביום שבת האחרון היא פתחה את ביתה בערב המימונה בפני כל מי שרק רצה להיות חלק מהטעם המתוק ומהאווירה הייחודית. בזמן שעשרות האורחים העבירו את הזמן בחגיגות עד אור הבוקר, אוחיון לא זזה לרגע מהמטבח כדי שאף אחד לא יעזוב את ביתה מבלי שהכניס לפה כמה מופלטות וספינג'. גם כשהחגיגה הסתיימה, היא לא הפסיקה לרגע לחשוב על הזולת והחליטה לתרום את המתוקים שנותרו לנזקקים.
אוחיון גדלה בבית חרדי והייתה האחות הגדולה במשפחה בת שמונה ילדים. כשהמשפחה עברה להתגורר בכפר סבא כשהייתה בת שש, אביה נבחר ליו"ר ש"ס בעיר והחל לכהן כאיש ציבור. בניגוד לאביה, מאמין אדוק בדת ובדרך של העולם החרדי, מאז שאוחיון זוכרת את עצמה - היא לא קיבלה את המציאות שהוכתבה לה כמובנת מאליה, נהגה לחפש תשובות בין השורות, גם כשחטפה מכות בכל פעם כשהעזה לשאול את מה שבנות גילה לא העלו בדעתן. היום, היא כבר בת 39 ובוחרת לספר לנו את סיפורה כשהיא מודעת למחיר החשיפה.
אז היית משלמת מחיר בבית על כל שאלה?
"כן, זה לא ממקום רע. זה מה שאבא שלי ידע. אני חושבת שאם היו לו ולאימא שלי כלים אחרים, זה היה נראה אחרת. אבא שלי ואני שני קווים מקבילים שכנראה לא ייפגשו לעולם. הוא לא קיבל את התעוזה שלי אף פעם ואת העובדה שאני מעזה להרים את הראש גם אחרי שאני חוטפת. יש דברים שעד היום לא עוברים לו בגרון. ככל שיותר חטפתי, ככה הייתי מקשה יותר ומבקשת לדעת".
איפה אימא שלך הייתה בתמונה?
"אימא שלי היום היא לא מה שהייתה אז. היא הייתה בבית נתונה כלכלית וגם במרות לחסדיו של אבא שלי. היא תמיד אמרה 'בשביל מה להסתבך ולשאול שאלות?'. יש אנשים שמוכנים לעשות דברים לא משנה מה מחיר החשיפה ויש כאלו שהיו שמחים שהדברים יישארו בין ארבע קירות".
"שום דבר לא יכול למחוק את האונס"
כשאוחיון חוזרת לאחור, היא לא מצליחה לעצור את הדמעות שמופיעות בעיניה כשהיא חושבת על הטראומה שעברה בגיל 11. גם אחרי שנים, היא לא יכולה לשכוח את הריחות, את הקולות ואת הכאב העצום שלעולם לא יעברו. "זה היה בחור שהגיע כדי לשחרר לי את הגב התפוס שהיה לי. אז לא הייתה מודעות לפדופיליה כמו היום, אבל מי חשב שבבית חרדי שבו יש ילדה שלבושה מכף רגל עד ראש יקרה דבר כזה? היו אצלנו תמונות של הרבנים בכל הבית וזה לא הזיז לו. שום דבר לא יכול למחוק את האונס", היא אומרת בגרון חנוק. "העובדה שהוא בכלל נגע בי בעולם שממנו הגעתי, זה כבר היה אסור. ככל שזה התקדם, ידעתי שמשהו ממש לא טוב קורה".
שלוש שנים לאחר מכן, החוויה הנוראית פגשה אותה שוב - הפעם בהיותה נערה בת 14 שחזרה מבית הספר. חודש אוגוסט, החום מורגש בכל פינה ואף על פי שאוחיון הייתה מכוסה מכף רגל ועד ראש כנערה חרדית, היא נפגעה שוב. "זה קרה במספרה בעיר, חבר של המשפחה שאל אותי אם אני רוצה לשתות, אמרתי שכן ונכנסתי למקום. בכניסה לשם היה כתוב על השלט 'מספר רק גברים משום איסור נגיעה'. כשיצאתי החוצה, רציתי להקיא את נשמתי. איזה איסור נגיעה? מה קרה לפני כמה דקות?".
בעקבות המנטליות והתרבות שעליה גדלה אוחיון, היא שמרה את החוויות הקשות שנאלצה לעבור בבטן במשך שנים - והכאב הכי גדול שלה מגיע דווקא מהמעגל הקרוב שבוחר להמשיך להדחיק. "ההורים עד היום בוחרים חד משמעית שלא להתמודד עם זה. אני שואלת את עצמי למה? הם ישבו אצלכם בבית ואכלו אצלכם. אם הם רק היו שואלים, הייתי יודעת שלפחות הקאתי את השמות האלו. כשאני כבר בת 39 עדיין מטאטאים את זה ולא מסוגלים להתעמת עם זה, אז בגיל 11 היו סותמים לי את הפה עם סמרטוט. מי היה מאמין לי בכלל ומקשיב לי?", היא אומרת בעצב.
מה החזיק אותך?
"החוסן הנפשי שלי. כנראה שנולדתי די מחוסנת והחוסן הזה רק הלך והתחזק עם השנים".
חתונה בגיל 17 - והמעבר לכפר ערבי בעקבות האהבה
כמי שנולדה לבית חרדי, אוחיון ידעה שהשידוך המוצלח צריך לעמוד לנגד עיניה בין הלימודים לעזרה בעבודות הבית. וכך, בגיל 17 היא נישאה לראשונה לבן זוגה הראשון, שהיה אז בחור דתי בן 24. כעבור תשעה חודשים, נולד לשניים הבן הבכור שהיום כבר בן 21. למרות שבן זוגה הגיע מישיבה גדולה בבני ברק, הם החליטו לחזור בשאלה ובכך מצאו את עצמם מאמצים שגרת חיים אחרת הנהוגה בעולם החילוני. כשמלאו לאוחיון 18, היא החליטה לפתוח משרד פרסום ולהוציא לאור עיתון מודפס, אלא שהיא לא הכירה את כללי המשחק ונקלעה לחובות. "חשבתי שאני יכולה לטרוף את העולם ורציתי לגדול מהר מדי. נכנסו לחוב של מיליון וחצי שקלים והסתבכנו עם השוק האפור. מצאתי את עצמי נרדפת אחר ההוצאה לפועל ובתוך עיקולים. היה רצון שהמערבולת תעצור כדי שאעשה סדר וזה לא היה שם".
לאחר שאוחיון חשה שהקשר שלה עם בעלה לא היה סיפור אהבה, היא החליטה לצאת לדרך משלה - למרות שכבר נולד להם בן משותף. "הבנתי שזה לא עובד וקלטתי פתאום שאני אימא. מי שיגיד לך שכשנולד ילד, נולדת אימהות - זה שקר. זה דבר שנבנה ולאו דווקא דם". היא מסבירה ממרחק השנים שרצתה לעזוב את הדת עוד לפני שנאנסה.
לאחר שאוחיון התגרשה, היא החלה לעבוד כמלצרית במסעדת בשרים כדי להתמודד עם פשיטת הרגל הקשה שאליה נקלעה. "הייתי במלחמה הישרדותית על השפיות שלי, לא ידעתי מי אני בכלל - גרושה, נשואה, או חוזרת בשאלה. שאלתי את עצמי במה אני טובלת קודם ותוך כדי קיבלתי המון מכתבים של ההוצאה לפועל. זה כאילו את שוכבת על הרצפה, פוקחת את העיניים ומוצאת מלא אנשים עם גרזנים - עם הפחד מהמראה הזה הסתובבתי במשך שבועות".
כשהגיע יום העצמאות, אוחיון קיבלה שיחת טלפון שחרוטה היטב בזיכרונה. בצד השני של הקו היה הגרוש שלה, ששאל אותה אם תוכל לסייע במלצרות במסעדה של אחותו שנמצאת בביליארד. "נכנסתי וראיתי שולחן של עשרה גברים מדברים בערבית. בעולם שממנו באתי לא הייתי רגילה שערבים נמצאים בינינו ולא הבנתי למה הם יושבים שם. הסתכלתי עליהם ואמרתי להם: יש לכם אישור להיות פה? הם הבינו שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי, צחקו והבינו שיש פה יותר תמימות מאשר מגזענות".
"שאלתי אותם מאיפה הם - הם הציגו את עצמם ורק הייסאם הוציא תעודת זהות כחולה ושם אותה על השולחן. הוא אמר לי: 'אני הייסאם ואני מג'לג'וליה, יש לך בעיה עם זה?', אמרתי לו: לא, אתה גר שם. לך יש בעיה עם זה?". זו הייתה השיחה הראשונה שהפכה למפתח לאהבה שלהם. לאחר חיזורים שנמשכו כמה חודשים, שבהם התראו שוב ושוב באותו המקום, אוחיון אזרה אומץ והחליטה להתקשר להייסאם באחד מימי השישי לפני שנכנסה שבת. "לא ידעתי מה להגיד, רק אמרתי היי ושאלתי מה העניינים. אחרי זה התחלנו להיפגש וזה עדיין היה שלב של סקרנות, עוד לא התאהבתי בו - אבל היה בו משהו ששבה אותי".
"בזכות הקשר איתו הבנתי שאני לעולם לא מוכנה להיות כפופה לדעות קדומות ולביקורתיות כלפי בן אדם רק בגלל היותו אתיופי, רוסי, ערבי או הומו. כשאימא שלי אמרה לי שהיא ואבא יודעים על הקשר שלי עם הייסאם, אמרתי לה שזה מה שיש ואחרי שבעה חודשים שהיינו יחד - עברתי לגור איתו בג'לג'וליה".
אפשר להגיד שזה חולל אצלך רעידת אדמה?
"בבית חילוני זה לא מקובל בשום אופן, אז אצלי זה הרעיד את כל הסיפון, אחרי שחשבו שראו את הכול ואני החלטתי שעוד לא. לא השאירו לי אופציות בבית והבנתי שאם אנחנו רוצים לחיות יחד, יהיו פה ויתורים מאוד גדולים. הכוח שמניע דבר כזה זו אהבה אבסולוטית לגמרי. ידעתי מה ההשלכות ולאן אני הולכת. החלטתי ללכת בעקבות הלב שלי. גם בצד השני זה היה קשוח מאוד והיה ההפך מהמקרה הקלאסי. הייסאם לא ראה בעיניים ועמד מול כולם".
"חזרתי הביתה וניסיתי לראות אם אני מתגעגעת"
חששת בהתחלה?
"כשהוא חיבק אותי בפעם הראשונה, חזרתי הביתה וניסיתי לראות אם אני מתגעגעת. ניסיתי לזעזע את עצמי. הבנתי שאני כבר אוהבת אותו ושהלאום בתעודת הזהות לא מעניין אותי. הוא ערבי-מוסלמי, למה זה אמור להשפיע עליי? למה הרגש שלי צריך להיות מנווט לפי זה?".
הרגיש לך לפעמים משונה להיות יהודיה בתוך כפר ערבי?
"לא הייתי הראשונה וכנראה גם לא האחרונה שתעשה את זה. בשנה השלישית שם הייתי בקהילה של 120 זוגות מעורבים שהם המקרים שבאים מתוך אהבה. למה, אם הייתי הולכת עם מנתח מארה"ב היו מוחאים כפיים ולא מזדעזעים? יש המון נקודות משיקות בין העולם החרדי לעולם הערבי, אז זה לא היה לי זר".
"גודל הוויתורים לא השתווה לאהבה"
למרות שאוחיון הכירה את השפה הערבית על בוריה, במהלך שמונה השנים שבהם חיה בג'לג'וליה - היא נמנעה מלדבר בערבית. הסיבה: העברית הייתה עבורה החוט המקשר היחיד למקום שממנו הגיעה והיא לא רצתה לוותר על הצביון הזה. התאהבותה בהייסאם גרמה לה ללדת שוב, כשהפעם נולדה סברין - אך לאחר קרוב לעשור, היא חשה כי הוויתורים האינסופיים שנגבו ממנה גוברים על אהבתה: "האהבה, תהיה גדולה ככל שתהיה, לא משתווה לגודל של הוויתורים שמגיעים מאחד הצדדים".
בתוך כך, היא מצאה את עצמה עוזבת את הכפר כדי לעשות סדר בראש - וזו למעשה הייתה הנקודה שבה נפרדה מהייסאם. "דודה שלי התקשרה כדי שאגיע להפרשת חלה אחרי ששמונה שנים אף אחד לא דיבר איתי, לא האמנתי שאני שומעת ד"ש מהעולם החיצון. אמרתי לה בהתחלה: 'את נורמלית?, מה לי ולבולשיט הזה'. בסוף הגעתי להפרשת החלה והרגשתי שחטפתי דלי מים עם קרח. יצאתי מהבועה שבה הייתי. שבוע אחר כך פשוט לקחתי את הדברים, את סברין ונסעתי לאחותי. לקחתי רק דברים קטנים, חשבתי שאני הולכת רק לכמה ימים כדי לנקות את הראש ולא חזרתי. הייסאם הבין ואנחנו חברים טובים עד היום".
הרגשת שהגיעו מים עד נפש בגלל המחיר הכבד ששילמת?
"חד משמעית, זה לא נגמר מחוסר אהבה. סברין היום גרה איתי ואבא שלה נמצא על הקו שלה 24/7 ומגיע לבקר אותה אם צריך".
מה את חושבת על זוגיות מעורבת כזו היום?
"אני לא ממליצה ואומרת לא למי ששואל. לא כי הוא ערבי, מוסלמי, צ'רקסי או בודהיסטי. בכל זוגיות שהיא קוטבית מאוד, צד אחד צריך מאוד לוותר. אם זוגיות רגילה את צריכה כל הזמן לטפח, תארי לך מה קורה בזוגיות כזו".
דף חדש? החזרה לעיר מהילדות
כשאוחיון קיבלה את ההחלטה הגורלית להיפרד מהייסאם, היא פתחה עוד פרק מטלטל בחייה - שמלווה בעליות ובמורדות. עם רגליים רועדות בעיצומה של פשיטת הרגל ושני ילדים, היא נאלצה לקפוץ למים העמוקים. בתוך כל המבול, אוחיון נדרשה להעניק כתף תומכת לסברין שהייתה אז בת חמש בלבד, כשהשפה והתרבות היהודית עוד זרות לה. "היא לא הכירה פתאום את סבא, סבתא, הדודים והחגים, ונחתה למקום אחר לגמרי".
בתקופה המורכבת שעברה עליה והכתה בה כמו אגרוף בפנים, היא למדה שבמקום שיש בו התרסקות - צומחים ומתחשלים. אז היא הבטיחה לעצמה שלילדיה יהיה זיכרון מתוק בפה מהילדות שלהם, ילדות אחרות משהייתה לה - בלי נוקשות, ללא שיפוטיות ועם הרבה אהבה טהורה. את הדרך הזו מזכיר לה הסרט "סיפור אחר" של אבי נשר, שבו נאמר כי "כשנולד ילד, נולדים בעצם שני ילדים. הילד שדמיינת והילד האמיתי, ובאיזו נקודה, צריך לבחור בין השניים".
במה את בוחרת?
"אני תמיד אבחר במה שהם רוצים להיות - גם אם יבחרו לשבת בישיבה מהבוקר עד הלילה במאה שערים או לעזוב למקום רחוק. למרות שקשה לי לקבל קצוות, אני אהיה מאושרת בשבילם אם זה יעשה להם טוב ואם הם יהיו שלמים עם הבחירה. לעולם לא אעצור אותם, אנתק איתם קשר או אתנה את האימהות הביולוגית שלי בבחירות שלהם.
כשהיא שומעת את התגובות של אנשים שחשים רחמים כלפי ילדים מעורבים, אוחיון חשה כי חסרה סובלנות בחברה - ומושיטה לי את הברכה המרגשת שקיבלה מסברין ביום הולדתה האחרון. "תודה שהולדת אותי למציאות הזו", כתבה לה בתה באותיות קידוש לבנה, שמעידות על כך שהיא מפיקה את המיטב מהמציאות המורכבת שאליה נולדה ומוצאת את היופי בפסיפס האנושי.
פיקניק עושים באהבה
היום היא נשואה לקובי ולהם שלושה ילדים משותפים (9 וחצי, 8 וחצי ו-6 וחצי), כשבני הזוג עם ניסיון עסקי עשיר יותר מכפי שהיה לה בעבר. "כשהתחלנו את הזוגיות הזו הקמנו צהרון. התחלתי לאסוף ילדים מבית הספר וגיליתי שהעבודה עם ילדים היא אהבת חיי. תמיד אמרתי שזה לא בייביסיטר והשתמשתי בכריזמה שלי כדי להעביר להם מסרים. הייתי שומעת שזה משפיע בבית, שגם המורות בבית הספר שומעות על הצהרון וזה מילא אותי כל כך".
כשפרצה הקורונה, השניים נאלצו להיפרד מהצהרון – בזמן שהמגפה אילצה אותנו להיכנס לסגר. בשלב זה האהבה הגדולה של קארין ושל קובי לאוכל קיבלה משמעות שונה ונולד ה'בייבי' העסקי החדש שלהם, שזוכה היום להצלחה גדולה. "באפריל בשנה שעברה כשהיה לאימא שלי יום הולדת ובתי הקפה היו סגורים, הכנתי לה סלסלה, צילמתי אותה ושלחתי להורים שלי את ארוחת הבוקר. כשפרסמתי את התמונות ברשתות החברתיות, לא הפסיקו לשאול אותי אם אנחנו מוכרים סלסלות פיקניק. אני באה מבית מרוקאי שלא אוכל חלבי ולא ידעתי מה זה גבינות, אבל הבנתי שיש ביקוש - אז אנחנו צריכים למכור".
"נולדתי עצמאית, עד היום לא הצלחתי לקבל מרות מאף אחד"
"אם לא הייתי לוקחת את ההזדמנות הזו, חוטפת, נעשית משותקת מהפחד להיכנס בתקופת קורונה - הייתי מכה על חטא הרבה זמן אחרי זה. אם לפני שנה מישהו היה אומר שאיכנס לתחום ואעשה סלסלות פיקניק, הייתי אומרת: 'נראה לך?'. גם כשבאה הקורונה, לא חשבתי שאסגור את הצהרון. לקראת אוגוסט היינו צריכים לקבל החלטה אם 'להתאבד' על החלק של האוכל או לקחת רק 12 ילדים בהתאם להגבלות התו הירוק שאישרו לנו - ואז החלטנו ללכת על האוכל".
פחדת ששוב העסק יקרוס?
"אני מזדהה עם עוף החול, כי נשרפתי בחיים שלי עד אפר וקמתי מאותו האפר שממנו נשרפתי. אמרתי שהכול בסל אחד. אנחנו בבית בלי אוכל מבחוץ ושום קורונה לא תרסק אותי. כל העולם העסקי שלי היה מלווה תמיד בפחד נורא גדול. יש לי צלקות של פשיטת רגל בבנק ובמקומות שאני רשומה בהם כפושטת רגל, וזה מקשה על ההתנהלות".
למה לא להיות שכירה?
"נולדתי עצמאית, אני לא מסוגלת להיות שכירה. כל חיי עד היום לא הצלחתי לקבל מרות מאף אחד. הבנתי שאני צריכה לפתוח תיק ולחזור לעולם העצמאות. מאוד פחדתי כשהגעתי לבנק בפעם הראשונה. הלכתי אחורה וברחתי. בהמשך הבנתי שאין ברירה וקופצים למים".
"כשאני נכנסת לחדר הטיפולים, אני מרגישה שיש לי גחלים בידיים"
במקביל, אוחיון המשיכה להשקיע בעולם ה-NLP שאליו נכנסה עוד לפני הקורונה והשתדלה להטמיע בצהרון, כשהיא נהנית מהשילוב בין שני התחומים. ואם זה לא מספיק, היא גם מתנדבת במקלט לנשים מוכות. "בכל פעם כשאני נכנסת לחדר הטיפולים, אני מרגישה שיש לי גחלים בידיים ושאני מצליחה לגעת בנשמה של בן אדם, כדי להוציא אותו הכי מחוזק ומחובר למי שהוא. ההתנדבות עם נשים שנמצאות במצב קשה מזכירה לי שגם כשקשה צריך להמשיך לחלום. למה שהדרך מעבירה אותך יש משמעות גדולה".
איך זה בשבילך להיות אימא לחמישה משלושה אבות שונים?
"הבית שלנו מצטיין בהומור שחור, זו דרך שמקלה על כל המורכבות", צוחקת אוחיון. "גם כשהתגרשתי מבני הזוג שלי לשעבר, הילדים לא מתגרשים. לקובי יש ילדה מהצד השני שהיא בגיל של סברין ולצערנו הרב לא בקשר איתו. אנחנו מכירים את זה גם מהצד האחר".
"קראו לי "בוגדת, אוהבת ערבים"
הקעקוע החרוט על ידה של אוחיון בשנתיים האחרונות מסמל את הדרך שבה היא בחרה לחיות - 'תעמדי על מה שאת מאמינה בו, גם אם תעמדי לבד'. היום היא כבר לא מפחדת מהביקורת, אך מתנגדת לשנאה ולשיפוטיות שצורמים לה. 'אני מסתכלת עליו ויודעת שאני חיה אותו. אני תוהה למה זה צריך לזעזע כששומעים על הבחירות שלי, שכל אחד יעשה מה שהוא מוצא לנכון. אני לא רוצה לשנות סדרי עולם, אבל מאמינה שאפשר לשבת סביב שולחן אחד עם הרבה דעות ולצחוק יחד. אנשים מנתקים קשרים עם אחרים ושופטים אנשים בגלל הדעות הפוליטיות או הבחירות שלהם - למה?".
אילו תגובות ספגת?
"בשנים שבהן חייתי עם הייסאם קראו לי 'בוגדת', 'אוהבת ערבים', אמרו ש'יש לי שהיד בבטן'. אני לא חושבת שיש שם שעוד לא קראו לי בו ומשתגעת מכמה שאפשר לבוא שיפוטיים. כמה שנאה אנחנו מפזרים סתם. למי זה טוב? שכל אחד יחיה את החיים שלו".