שעת בוקר מוקדמת ביער בן שמן, ינואר 1939. שלושת שומרי כפר הנוער הסמוך מסיירים בשטח כשהם רכובים על סוסיהם. לפתע הם מבחינים בדמות חשודה בין העצים ופותחים אחריה במרדף. עד מהרה הם מבינים שנקלעו למארב מתוכנן של כנופייה חמושה, שהגיעה כנראה מהכפר הערבי חלחול.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אחד השומרים, זאב פרידמן ז"ל, הסתער על אחד המחבלים וחיסל אותו, אך מיד נפגע בעצמו מאש התוקפים. חברו הטוב, זלמן רוזנבוים ז"ל, זינק מעמדתו בניסיון לחלץ את זאב – ואז נורה בראשו. השומר השלישי נס על נפשו.
הסוסות של שני השומרים שנפגעו דהרו בחזרה אל האורווה בכפר הנוער. בכפר ראו את הסוסות חוזרות ללא רוכביהן והבינו שמשהו אינו כשורה. הם יצאו לחפש את השומרים ביער ושם מצאו אותם ללא רוח חיים.
שני החללים היו חברים באגודת "השומרים", המשויכת לארגון "ההגנה". האגודה קמה על רקע התנכלויות של ערבים ליישוב העברי בימי המנדט הבריטי. בתקופת "המרד הערבי הגדול", בין השנים 36'-39', היה כפר הנוער המבודד בבן שמן חשוף לפורענות ויריות נורו לעברו לעיתים תכופות. נפילת השומרים טלטלה את הכפר וסוקרה אז בעיתונות הארצית.
בארכיון בן שמן שמורה חוברת ישנה ומצהיבה, שבה ספדו חניכי הפנימייה לשומרים שהגנו עליהם ונפלו בעת מילוי תפקידם. אחד הטקסטים המרגשים בחוברת נכתב על ידי החניך שמעון פרסקי בן ה-15, לימים נשיא המדינה וראש הממשלה שמעון פרס ז"ל.
פרס הצעיר ספד לזלמן בסיפור קצר שלו קרא "היער". בסיפורו כתב פרס: "יורים. והאבנים גדולות וקודרות. והאוויר צח. מבשר רעות. הסוסות רצות מבוהלות והלב דופק ודוהר יחד עם הסוסות. האווירונים מזמזמים ומותחים את העצבים. הצבא זוחל. הוי כמה לאט הוא זוחל. והמום דוהר וצוהל. והציפורניים המלוכלכות בדם נקיים, ננעצות עמוק עמוק...
- זלמן אל תלך לשם... שם קר...
- אמא.
- מה?
- שלום אמא הייתי ביער, הנחתי את עצמי יסוד לביתי ואת סוסתי לאבן הפינה. קר אמא. לא טוב לי...
והיער הומה ושוקק המון אדם, נער, אישה, זקן וטף נהנים מצילי עציו. והזקן שבחבורה מספר שם: שם במקום העצים הרעננים הייתה קרחת והקרחת מלאה אבנים קודרות ומאחוריהם עיניים שוחרות לטרף. שם גרו שני נוטרים. ואיה ביתם? לא בית להם ולא נחלת שדה, היער הוא ביתם ירוק הוא, שופך את צילו על הבאים אליו, מכל קצוי העולם עייפים ולאים באים הם אליו לנוח, אבל גם להתעודד, ולהתרענן כדי להתחיל הכול מחדש, מחדש...".
נמשך מגיל צעיר למאבק העברי
זלמן רוזנבוים היה בן 24 במותו. הוא לא הספיק להתחתן ולהקים משפחה. הוא נולד באוקראינה של ימינו בשנת 1915. כשהיה בן 9 עלתה משפחתו לישראל דרך נמל יפו ומצאה חדר בעיר. כעבור כשנתיים עברו להתיישב במושבה כפר סבא. המשפחה נקלעה למצוקה כלכלית לאחר שרכושה נגנב, לרבות כלי זהב וכסף שהצליחו להעלות עמם מאירופה.
זלמן נמשך מגיל צעיר למאבק של היישוב היהודי להקמת מדינה בארץ ישראל. הוא לא זכה לראות את חלומו מתגשם 9 שנים אחרי מותו, אבל היה מחלוצי השומרים העבריים ששימשו כ"מגש הכסף עליו ניתנה מדינת היהודים", כמילות שירו של אלתרמן.
הוא הצטרף לאגודת השומרים שקמה ב-1933. תחילה התנדב לצאת לנגב כדי לשמור על קבוצה שחיפשה נפט באדמה. שם הכירו אותו חבריו כשומר אמיץ, צלף מצטיין וכן כבחור טוב לב ויפה תואר שהתחבב על כולם. לאחר מספר שנים בדרום נשלח לבן שמן, שם עסק בשמירה ובהדרכת החניכים.
"בזכותו יצאתי לקצונה"
זלמן ורדי, בן-אחיו של זלמן רוזנבוים, נקרא על שם דודו המנוח. "במובן מסוים, אני מרגיש שזלמן חי דרכי", הוא אומר, "הוא מת מבלי שהביא ילדים לעולם ומבלי שהגשים את השאיפות שלו. באיזשהו מקום אני חושב שאני ממשיך אותו".
ורדי, שנולד כ-20 שנים אחרי נפילת דודו, מספר שבזכותו יצא לקצונה בשירותו הצבאי. "בהתחלה לא רציתי להיות קצין", הוא מספר, "אבל חשבתי שאם זלמן היה שומע על צבא ההגנה לישראל, ואם הוא היה יודע שעולים על מדים ומקבלים נשק, הוא היה יוצא מהקבר שלו ומיד מתייצב. הרגשתי שאני לא יכול לסרב. המחשבה הזו עודדה אותי במהלך השירות וגם בכל פעם שיצאתי למילואים".
"המשפחה לא חזרה לעצמה"
לא הרבה פרטים ידועים על חייו הקצרים של זלמן. בבן שמן ידעו לספר שהחניכה האחרונה מהמחזור שהכיר את זלמן נפטרה לפני חודשים ספורים בשיבה טובה.
"כשהייתי ילד, אבא שלי סיפר לי הרבה סיפורים מהעבר, אבל על אחיו הגדול זלמן הוא כמעט שלא דיבר", אומר ורדי. "זאת הייתה טראומה גדולה למשפחה, שלא חזרה לעצמה".
רחל, אימו של זלמן שהוזכרה בהספד שכתב פרס, ככל הנראה נפטרה מצער לאחר מות בנה. בכפר הנוער בן שמן השאירו את חדר השומרים הישן כפי שהיה לפני הטרגדיה. זלמן רוזנבוים וזאב פרידמן הונצחו באנדרטה ביער בן שמן, בסמוך למקום שבו נפלו.