לא כל אחד יכול לרכוב מאה קילומטרים על אופניים ולרכוב שעות ב-40 מעלות חום. זה קשה, מפרך וכרוך בהרבה סבל. יש שיגידו שצריך בשביל זה שתי רגליים חזקות, אך קבוצה מיוחדת של ישראלים נסעה עד למדבריות באיחוד האמירויות כדי להוכיח – שאפשר לעשות זאת גם באמצעות רגל אחת.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
14 קטועי גפיים מגיל 14 ועד 70 הגיעו השבוע למדבר באיחוד האמירויות עם רוכבים מתנדבים כדי לפגוש את היהודים האמריקנים שתורמים להם רגל, פרוטזה. "עד הרגע האחרון באמת לא האמנתי", אמרה יפית שוויקי, מתנדבת ומנהלת קבוצת הרכיבה בעמותת "הצעד הבא". "חשבתי שזה חלום".
לכל אחד מהמשתתפים יש את הסיפור שלו, כולם אנשים צעירים שפתאום באמצע החיים זה קרה להם. נועה (14) הייתה רק בת 8 כשיצאה מבית הספר ועמדה על המדרכה, ונהגת תועה עלתה בטעות על המדרכה ופגעה בה. "כתוצאה מכך נקטעה לי הרגל", משתפת נועה. "הרופא שלי וההורים שלי סיפרו לי, ואז התכסיתי מתחת לשמיכה לאיזה עשר דקות, ואז אמרתי - העיקר שהראש לא נפגע. וביקשתי גלידה. זה היה הסיפור".
"אני בן-אדם רגיל לכל דבר, אז אין לי איזו חתיכה מהרגל", אמרה ויולה ימית גוטמן, בת 42 שהשתתפה במסע. "זה לא משנה. הנשמה שלי פה, הלב שלי פה. זה שינה אותי יותר לטובה. כי זה גרם לי להעריך אותי יותר ולהרגיש שאני ראויה ליותר, ולא לוותר, לא לוותר".
עמותת הצעד הבא הוקמה כדי לסייע לקטועי גפיים לקבל תותבות טובות יותר, כאלו שיאפשרו להם לרוץ, לשחות, לרכוב על אופניים. פרוטזת ספורט איכותית היא אמצעי יקר, שמחירו יכול להאמיר גם ל-150 אלף דולר. "לכל אדם יש את הזכות לחיות חיים מלאים ולמצות את כל יכולתו. ואנחנו לא מקבלים את זה מהמדינה", שיתף רונן ליטבק, שהשתתף במרוץ האופניים.
האיש הצנוע שעומד מאחורי הפרויקט המדהים הזה הוא סם ולדמן, שהביא לאמירויות כ-300 איש, קטועים, מאמנים ותורמים. "זה משהו מעבר לרכיבה עצמה", מספר ולדמן, "זו האפשרות לעלות על כלי שמוליך אותך קדימה ואתה יכול לעמוד בקצב של אחרים, שווה בשווה, זה משהו שנותן להם הרבה. אין משהו יותר מרגש מלראות קטוע שאנחנו מצליחים להביא אותו מישיבה על כיסא גלגלים להליכה בצורה הנכונה, בדרך הנכונה. זה לתת חיים למישהו".
המרוץ מייצר מפגש יוצא דופן בין הקטועים, ישראלים חילונים, לתורמים האמריקנים, יהודים חרדים. כל אחד מהתורמים תרם לפחות 10 אלף דולר כדי להגיע לכאן. "כולם כאן שונים זה מזה, וכולנו אוהבים לרכוב על אופניים", מסכם יעקב פורשהיימר, תושב ניו יורק שתורם לעמותה. "כולנו אוהבים לעזור לאנשים. זה יוצר קבוצה חזקה מאוד. כולם כאן אוהבים זה את זה וזה יוצר הרבה אחדות, כולנו יהודים".
בקילומטרים האחרונים למסע, יחד עם הרגשת הסוף והקושי המצטבר – מתחילה להגיע גם קצת אופוריה. בקו הסיום, כשטיפות הזיעה התערבבו בדמעות, חשבנו שוב על מה שקרה במדבר. זה גרם לנו, וסליחה מראש על הקלישאה, להאמין שוב בטוב.