"אבא שלי היה איש צוות בחיל האוויר בטייסת מסוקים ונפל במלחמת שלום הגליל, ביוני 1982, כשהייתי תינוק בן שבעה חודשים. גדלתי כבן יחיד עם אימא שלי, בלי אבא. אני לא זוכר אותו ולא מכיר אותו, אבל היה לי ברור שאני אמשיך את דרכו בחיל האוויר. אני חושב שזו חלק מהחובה המוסרית שאני חש כלפי אבא שלי וכלפי שאר הנופלים", מספר רס"ן י' (39), מפעיל כטמ"ם בטייסת 166 בפמלחים, בריאיון ל-N12.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

אביו של י' נולד ביפו ביולי 1951, לאחר שהוריו עלו ארצה מעיראק. בעודו תינוק, עקרה המשפחה לבאר שבע, שבה הוא גדל והתחנך. בסיום לימודיו התיכוניים, כשהגיע לכיתה י"ב, הוא עבר לבית הספר הטכני של חיל האוויר ובו הצטיין בלימודיו במגמת מכונאות מטוסים. וכך, במשך שלוש שנים הוא למד במסגרת שוחרות בצה"ל והתחייב לשרת בקבע עם סיום הלימודים. בין הלימודים לאהבה הגדולה שלו למטוסים, אביו של י' צילם בכל הזדמנות נופים ודמויות שקסמו לו.

הבן שגדל בלי אבא ובחר ללכת בדרכו (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

לאחר שחלם זמן רב על הרגע הזה, ביוני 1971 אביו של י' עלה לראשונה על מדי חיל האוויר, שגרמו לו להרגיש גאווה אמיתית. מפקדיו ראו בו חייל רציני ומשקיע – וכך שנתיים מאוחר יותר, הוא החל לשרת בקבע ועבר קורסים מקצועיים.

בשנת 1976 אביו של י' הועלה לדרגת רס"ר. כאיש קבע, הוא שאף ללימודים אקדמיים מעבר לתחום עיסוקו המקצועי - ואכן אושרו לו הלימודים בחוג לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון שבבירת הנגב.

האסון שגבה את חייו

"האסון קרה כשהבן שלי היה בקבע והתגייס למשימה מבצעית שבה יצאו לחלץ נפגעים. הוא לא אמור היה לטוס בטיסה הזו, אבל שמעתי מחבריו שהוא התנדב למשימה הזו", אומר ע' (90), סבו של י', בגרון חנוק כשהוא חוזר לאחור. לצערנו הרב, קרה האסון והמסוק נפגע באש מחבלים. כל הצוות נספה וביניהם י'". י' היה בן 31 בנופלו והותיר אחריו רעיה, את בנו התינוק, הורים ושתי אחיות.

אישיותו המיוחדת שבה ניחן אביו של י' עולה גם בהספדים המרגשים שנשאו רבים לזכרו, לאחר שנפל באסון. ראש הממשלה דאז מנחם בגין כתב עליו לרעייתו: "אישך הטוב מסר את נפשו על מטרה שאין צודקת ואצילה ממנה: להבטיח חיים ושלום לאיש, אישה וילד בישראל. דמותו תהיה למופת, מדור לדור".

הצלחתם לעכל את זה?

ע', סבו של י': "בוודאי שלא, זה שינה לנו את כל מהלך החיים עד היום".

רס"ן י': "לא זוכר את הנקודה המדויקת שנפל לי האסימון, אבל זה היה שם כל הזמן. לא היה שום רגע שאמרו לי משהו אחר".

כשאתם מסתכלים היום בתמונות שלו, מה עולה לכם בראש?

ע', סבו של י': "אותו ילד שגידלנו, אותו ילד צעיר. בחור שקט, מנומס, אוהב חברים, אוהב את המשפחה, אהב את אשתו את הבן. הוא היה מאוד קשור אלינו, במיוחד לאימא. זה אדם שבאמת היה מסור לכל דבר ובכל עניין".

רס"ן י': "תמיד יש צביטה קטנה בלב כשאני רואה תמונות שלו, גם היום. עולות השאלות הסקרניות, כמו מה היה אם הוא היה איתנו כאן. איך היה הקשר בינינו?  כמה אחים היו לי? מה היינו עושים? איפה היינו מטיילים? איך היו נראים החיים שלי? לאן הייתי מתגייס בצבא? לא הכרתי אותו, אבל מהסיפורים שאני שומע אני יודע שהוא היה אדם שקט וביישן. אדם שאוהב מאוד לקרוא, לפעמים שני ספרים ביום. אדם טוב שאוהב לעזור לאחרים - לחברים ולמשפחה".

הבן שגדל בלי אבא ובחר ללכת בדרכו (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

יש משהו ממנו שנשאר איתכם?

ע', סבו של י': "אותו ילד שנפל בגיל 31 היה אמור עוד מעט לחגוג 70 ביולי. התמונה שלו נשארה בליבנו".

רס"ן י': "הוא הרבה יותר מלאך ממני. אבל אני חושב שיש דמיון ביני לבינו, בעיקר בשקט הנפשי, ברוגע ובביישנות".

כשהשניים חושבים על האדם האהוב שהותיר אחריו חלל ריק, הם לא יכולים שלא להריץ בראשם עשרות סיפורים וזיכרונות שמעידים על טוב ליבו והאדם המיוחד שהוא היה. מילים שהן לא עוד סתם עוד סיפור שנשמע מתוך הצורך לזכור ולהזכיר, אלא כזה שברגע שנחשפים אליו – אי אפשר שלא לחשוב שהמנגינה "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא" ששר שלמה ארצי נכתבה עליו.

"אנשים סיפרו על הלב הטוב, על הכבוד שהוא נותן. הוא לא עשה שום דבר רע לאף אחד רע בחיים שלו. הוא היה עוזר לנזקקים, מביא הביתה חברים חיילים שיתארחו ויאכלו יחד איתו. תמיד הרגיש שיש צורך לעזור לזולת", מספר ע', סבו של י' בחיוך.

"יום אחד הוא הביא לסבא וסבתא שלי פועלים הביתה שעבדו באזור, הושיב אותם בחצר של הבית שלהם וביקש אוכל כדי להביא להם – אחרי שאסף אותם מהרחוב", מוסיף רס"ן י' בעיניים בורקות. "יש לא מעט סיפורים על איך הוא בא לעזור ולתקן דברים למשפחה של אימא שלי או לאנשים אחרים. הוא גם לקח על עצמו אחריות על תאונה שמישהו אחר עשה בטייסת כדי שלא יענישו אותו, כי לאותו חבר היו הרבה מאוד עבירות ואבא שלי היה חלק. הוא לקח על עצמו עבירת תנועה קטנה כדי שהבן אדם האחר לא יקבל עונש משמעותי. זה הבן אדם שהוא היה".

הבן שגדל בלי אבא ובחר ללכת בדרכו (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

"לגדול כיתום צה"ל זה מאוד מבגר אותך"

אף על פי שרס"ן י' גדל ללא אביו, הוא מעיד על כך שחיל האוויר תמיד היה נוכח באופן חיובי בביתו מאז שהוא זוכר את עצמו. "חיל האוויר תמיד היה בבית וידעתי שאתגייס לשם ואמשיך את הדרך של אבא שלי. אימא תמיד הייתה אומרת את האמת – 'אבא נלחם במלחמה ונפל'".

לדבריו, העובדה שהוא גדל כיתום צה"ל גרמה לו להרגיש בוגר ביחס לבני גילו: "לגדול כיתום צה"ל זה מאוד מבגר אותך. אתה נדרש לקבל החלטות או להתמודד בעצמך עם דברים שילדים אחרים לא צריכים להתמודד איתם לבד. יש להם מעטפת שלמה של הורים ואחים. זה הכריח אותי להתגבר מאוד מהר ולקחת את תפקיד הגבר בבית גם בגיל עשר. מצאתי את עצמי נכנס לדברים שילד בגילי לא אמור להתעסק בהם - לעזור לאימא לקחת משכנתה ולעזור לאימא לקנות אוטו", משתף רס"ן י'.

מה אימא שלך הייתה אומרת?

"אימא שלי אלופה, היא עזרה לי עד כמה שהיא יכולה והייתה בשבילי גם האימא וגם האבא כדי לדאוג לי לכל צרכיי - גם הנפשיים וגם החומריים. אבל יש דברים שבהם אימא לא יכולה לקחת את מקומו של האבא. היא עשתה כל שהיא יכולה".

איפה הרגשת שהיא לא יכלה לקחת את מקומו?

"יש רגעים שבהם חברים שלך יוצאים לטייל בשבתות עם כל המשפחה והמשפחה שלי לא יצאה כי הייתי רק עם אימא שלי. שם זה מאוד בולט. כשחברים שלי הלכו לשחק כדורסל עם אבא שלהם או עשו דברים של אבות ובנים – שם דמות האב קצת חסרה. כמובן סביב כל מיני אירועים משפחתיים ושמחות, החיסרון שלו מאוד מורגש. בחתונה, בהולדת הבן, בחגים ובאירועים נוספים".

הבן שגדל בלי אבא ובחר ללכת בדרכו (צילום: באדיבות המשפחה)
צילום: באדיבות המשפחה

ילדות לא רגילה

כילד י' היה תלמיד טוב, שלא זנח את תחום המחשבים כשהאינטרנט היה בראשית דרכו ולא ויתר על עוד משחק כדורגל או כדורסל יחד עם חבריו, על אף שהילדות שלו הייתה לא שגרתית. בין החיים החברתיים לבן הלימודים בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שבה ראש עיריית תל אביב כיום רון חולדאי היה מנהל בית ספרו - י' לעיתים התגלה כנער שובב, שלא תמיד מצא עניין בלימודים. 

בכל הפסיפס הזה י' מעולם לא מצא את עצמו מתבייש לדבר על אביו בילדותו, אלא ראה בכך מקור לעוצמה: "תמיד הייתי גאה באבא שלי, גאה להגיד שהוא שירת בחיל האוויר, לספר על הדמות שהוא היה, ועל זה שהוא נלחם ונפל למען מדינת ישראל".

הולך בדרך של אבא

מאז שרס"ן י' זוכר את עצמו, הוא התעניין במטוסים ואהב את עולם התעופה. ככל שהגיוס התקרב ועימו הזימונים מהצבא, התחדדה בו ההבנה שחשוב לו לשרת בחיל האוויר כמו אבא. "כיוונתי לשם מלכתחילה. תמיד הציגו לי את חיל האוויר כילד כמשהו חיובי, סוג של בית - למרות שזה לא טריוויאלי. בסוף אבא שלי נהרג בחיל האוויר. הדבר הטריוויאלי היה יחסים מעורבים עם החיל, אבל זה אף פעם לא היה ככה. זה גם מה שהביא אותי להתגייס אליו ולרצות להישאר בו היום".

בשנת 2000 החלום של י' התגשם כשהתגייס לקורס פקחי הטיסה בחיל האוויר ובהמשך, יצא לקצונה והיה למפקד מגדל הפיקוח בבסיס פלמחים. "רק בצבא אפשר למצוא אנשים צעירים מאוד מגיעים לתפקידים בעלי אחריות כבדה. רק שם תוכלי למצוא ילד בן 23, כמו שאני הייתי, מפקד על מגדל פיקוח, מנהל את התעבורה האווירית של כל מטוסי הבסיס, אחראי על הכשרת פקחי הטיסה או מטיס מטוס קרב ששווה מיליונים", הוא מדגיש בגאווה.

אימא שלך תמכה בזה?

"נראה לי שזה הדבר הטבעי שהיא ציפתה שיקרה. היא ראתה את הבן שלה חובב תעופה, הייתה לה גם אהדה ופינה חמה בלב לחיל. היא מאוד שמחה שזה קרה. לא הייתה הסתייגות במשפחה, אפילו ציפייה ושמחה. עד היום אני רואה את הגאווה בעיני המשפחה שרואים אותי על מדים של חיל האוויר, זה גם מזכיר להם את אבא שלי".

יש רגעים שבהם אתה חושש מכובד האחריות שעל הכתפיים שלך?

"כן, אני כל הזמן חושש", הוא מכריז מבלי להסס. "אחריות כבדה זה משהו שתמיד נמצא על כתפינו כקצינים. כפקח טיסה או כמפקד מגדל פיקוח, מעבר לאחריות שעל כתפיי, הרגשתי את האחריות שיש לי כלפי אנשים אחרים. הרבה פעמים חיילים שלי היו מפקחי הטיסה והייתי צריך להכשיר אותם בצורה הכי טובה כדי שהתעבורה האווירית תתנהל על הצד הטוב ביותר. זו האחריות הכי גדולה - להיות אחראי גם על אחרים".

טייס, רס״ן י׳ עם משפחתו, יום הזכרון (צילום: באדיבות המשפחה)
רס"ן י' עם משפחתו | צילום: באדיבות המשפחה

מה אבא היה אומר לדעתך, אם היה איתך ברגע הזה?

"מקווה שהוא היה גאה בי. אני לא צריך יותר מדי או יותר מזה".

מפקח טיסה למפעיל כטמ"ם

כעבור כמה שנים בתפקיד, עבר רס"ן י' הסבה מקצועית בשנת 2006 לתפקיד מפעיל כטמ"ם (כלי טיס מאוישים מרחוק) - ובכך החל לקחת חלק פעיל במשימות המבצעיות והמסווגות. "מאוד רציתי את השינוי הזה, זה בעצם היה לעבור ממעגל שהוא תומך כפקח טיסה למעגל שמבצע את הפעילות המבצעית בעצמו. מאוד רציתי, הייתי גאה ושמחתי מזה. זה מה שהשאיר אותי בצבא".

ב-15 שנה האחרונות רס"ן י' משמש כמפעיל כטמ"ם בטייסת 166 המוצבת בבסיס פלחמים, שידועה בכינוי "טייסת ציפורי האש", כשכיום הוא הצ"ח (הצבת חירום) בטייסת. כחלק מהליך השינוי הארגוני בחיל האוויר, קלטה לאחרונה הטייסת את מטוס ה"כוכב" המיוצר בישראל. "כל מערך הכטמ"ם הוא גאווה ישראלית. כל המטוסים שמטיסים או מפעילים בכל הטייסות של חיל האוויר מיוצרים ומפותחים בארץ", מסביר י'. "המערך הזה אחראי כיום על רוב הפעילות המבצעית של חיל האוויר ובחיכוך יומי איתה".

כשרס"ן י' לא נמצא בטייסת, הוא ממלא את תפקיד המבקר במפקדה שבקריה במסגרת ענף מבק"א (מחלקת בטיחות ובקרת איכות). יש שיגידו שבתפקידו הוא משמש כמבקר המדינה של הזרוע האווירית בצה"ל – ובכך הוא עורך ביקורות רוחביות גדולות שמתפרסות על פני חצי שנה, ובסופו של דבר מסתכמות לדוח שכולל כ-50 עמודים. למרות שרבים יעידו על כך שבעשייתו השקטה שזורמת בעורקיו, הוא כמו "מים שקטים שחודרים עמוק", רס"ן י' לא מתפשר לרגע על איכות המשימה או מוותר על העקרונות שלו - ועושה כל שלאל ידו כדי לשפר ולייעל את חיל האוויר בתחומים השונים.

פוחד לפעמים לאכזב את המשפחה או את עצמך?

"אני כל הזמן מפחד לאכזב אותם ולא רוצה שזה יקרה. אני חושב שנהייתי אדם לעצמי. הבחירות שאני עושה הן עבורי ועבור המשפחה שלי. בתחילת הדרך עשיתי דברים בעיקר כדי לא לאכזב ושיהיו גאים בי".

איך זה לצאת לפעילות מבצעית בטייסת ושעה אחרי זה להמשיך את חייך כרגיל?

"אני מאוד אוהב את הקיצוניות בחברה ישראלית בכלל ובמערך הזה בפרט. אני רגע אחד יכול לעשות פעילות מבצעית מאוד מיוחדת ושעתיים אחרי זה למצוא את עצמי בבית או בים או עם המשפחה".

לא היה לך קשה בהתחלה עם הקיצוניות הזו?

"יש לי חיים שגרתיים של משפחה וגם יש לי את הבונוס שאני יכול להשפיע על הפעילות המבצעית. למדתי לשלב בין השניים".

השכונה על שם אבא

 היום, י' כבר נשוי ואב לשלושה ילדים (8, 4 ו-8 חודשים) ועושה כל שביכולתו כדי להמשיך ולהטמיע בבית את ההנצחה של אביו שלעד יישאר חקוק בליבו. לבנו הבכור הוא העניק בתור שם את הכינוי שאביו ז"ל אימץ לעצמו וזה מקבל אצלו משמעות ייחודית. "הבן שלי ובכלל הילדים שומעים הרבה על אבא שלי ואני באמת מרגיש שהם קצת מכירים אותו - למרות שהם לא פגשו אותו מעולם וגם אני לא באמת הכרתי אותו. היה לי ברור כשמש שאקרא לבן שלי על שם אבא, זה הדבר הכי משמעותי בשבילי".

 טייס, רס״ן י׳ עם משפחתו, יום הזכרון (צילום: באדיבות המשפחה)
עם המשפחה שהקים | צילום: באדיבות המשפחה

איך זה לגדל ילדים כשאתה לא יודע מה זו דמות של אבא בבית?

"אין לי באמת דמות אב שאני יכולה להסתמך עליה. רק חוסר שאני יכול לזכור כילד ולנסות למלא אותו עבור הילדים שלי. מהמקום הזה אני מנסה להיות האבא הכי מעורב, פעיל ונוכח בחיי הילדים שלי, כי אני לא רוצה שהם יחוו את מה שאני חוויתי. יש דברים שאני לא יודע איך כל כך להתמודד איתם לפעמים, כי לא הייתה לי את הסיטואציה הזו בתור ילד".

בעשור האחרון החליט רס"ן י' להפוך את פעילות ההנצחה לזכר אביו למפעל חיים של ממש, שמערב עשייה חברתית. ביוזמת ע' סבו של י', איש ציבור בעיר, הוחלט להעניק לשכונה בבאר שבע את השם של אביו ובמרכזה ישנה אנדרטה לזכרו וגן שבו מתקני שעשועים. "חנכתי את המקום בשנת 1988 בתור ילד בן שבע וגדלתי שם עד גיל 14. לאורך השנים, השכונה הוזנחה קצת ואחרי כמה פניות לראש העירייה, נענו לבקשה שלי והשקיעה בה מאות אלפי שקלים בשיפוץ. זו היום שכונה יפה ולפני כמה שנים חנכנו אותה מחדש יחד עם הבן שלי שהיה אז בן שבע - סגירת מעגל".

"אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להנציח אותו. עזבנו את הבית שגרנו בו במשך שנים רבות באותו חודש שבו הבן נפל ועברנו לשכונה מרוחקת מהעיר. בהמשך קראנו לה על שמו והנצחנו אותו בעזרת העירייה שהקדישה את הגן הציבורי לזכרו. הקמנו גם אנדרטה גדולה בגן שמסמלת את הכנף של המסוק. גם המועדון בתוך השכונה קרוי על שמו והוצאנו כמובן אלבום לזכרו", מוסיף ע', סבו של י'. "אני כל הזמן שם. האנדרטה מזכירה לנו את כל הסיפור. יום יום, שעה שעה, זה מול עינינו. כשאני נכנס לחדר שבו היה, אני תמיד קורא לו החדר שלו".

בין פעילויות ההנצחה שמוביל רס"ן י', הוא החליט לשאוב השראה מהאהבה שלו לריצה: "כשהבנתי שאני חובב ריצה הדפסנו חולצות איכותיות עם כיתוב לזכרו של אבא שלי וחילקתי אותן לכל מי שרץ. זה מאוד מרגש לראות את החברים שלי מחיל האוויר רצים עם החולצה הזו, מצלמים ושולחים לי. זה מחמם את הלב לראות אנשים שנתתי להם חולצה לפני כמה שנים או חודשים, רצים ברחוב עם החולצה והכיתוב לזכר אבא שלי".

"יתום נשאר יתום גם בגיל 50"

אתה כבר בן 39 ולא נחשב יתום צה"ל בעיניי המדינה. מאכזב אותך באיזושהי נקודה?

"אני חושב שצריך לתקן את ההגדרה החשובה, יתום נשאר יתום גם בגיל 50. אני שמח שלפחות יש פעילות נרחבת של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וגם של קבוצות אחרות שמתאגדות כדי לשנות את זה. גם בתואר השלישי שלי אני מקבל מלגה מהארגון".

יום הזיכרון בצל הקורונה

אף על פי שיום הזיכרון בשנה שעברה היה שונה משנים עברו בעקבות הקורונה, רס"ן י' זוכר אותו כמשמעותי במיוחד. "לפני שנה ביקשו ממני לדבר בזום מול כל השכבה של הבן שלי, ישבתי איתו ודיברנו על אבא שלי מול שכבה שלמה של כיתה ב'. תוך כדי שדיברנו, ראיתי את אשתי בוכה. היא מאוד התרגשה ממה שאמרנו וסיפרנו.  אחרי ההרצאה הרבה פנו אליי ואמרו שזה היה מאוד מרגש. למרות שזה היה יום זיכרון בצל קורונה, גם בו הצלחנו להנציח".

יחד עם זאת, השנה האחרונה הייתה עבור רס"ן י' ומשפחתו לא פשוטה והיו ימים שעברו מבלי שהספיק להחליף מילה עם אשתו: "אשתי גם אשת צבא, משרתת בקבע במודיעין. זה היה מאוד מאתגר כשיש שני אנשי צבא בבית. עבדנו במשמרות ונתנו כיפים זה לזו בתקופות מסוימות. תקופה מאוד קשה, כולם מחכים שהיא תיגמר. כשיש ארגון שיחסית גמיש אפשר לצלוח את זה יחסית בסדר".

כאדם שחווה את כאב השכול, הוא מאמין שיש לו יותר ממשפחה אחת: "כשהתבקשתי באחד מימי הזיכרון האחרונים לשאת את דבר המשפחות השכולות בטקס של חיל האוויר, דיברתי על משפחת השכול ועל המשפחות שיש ליתומי צה"ל – המשפחה הגרעינית, המשפחה של הטייסת של אבא ולי יש את המשפחה של הטייסת שלי. שלוש משפחות שמתחברות".

הקסדה שהייתה של אביו ז״ל, יום הזכרון (צילום: באדיבות המשפחה)
הקסדה שהייתה של אביו ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

איך זה עבורך המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות?

"קשה לי מדי, לרוב לא יוצא לחגוג ביום העצמאות. מעבר שהוא אפילו מלאכותי בעיניי. אני יכול להבין את ההסבר הלוגי שבזכות כל אלו שנפלו אנחנו יכולים לחגוג את העצמאות שלנו ובגלל זה עושים את המעבר הזה, אבל ליתומי צה"ל ולמשפחות השכולות זה מעבר מאוד מאוד קשה. בימים האלו אתה מדבר יותר, ספוג בעצמך. הצפירה מעוררת בך רגשות קשים. יום הזיכרון הוא יום שמציף הרבה רגשות".

הבן שלך גם בדרך לחיל האוויר?

"יש לי סימולטור טיסה בבית במחשב, אז מדי פעם הוא נהנה לשחק בזה – להמריא ולנחות. יש לי קסדת טייסים שקיבלתי מהטייסת של אבא שלי כשהייתי בן שמונה בערך. היא עד היום שמורה אצלי, מונחת במקום מרכזי מאוד בבית ומדי פעם הוא מבקש לשים אותה. הוא ילך לאן שהוא ירצה כשיגיע הזמן, אני רוצה שיעשה את מה שעושה לו טוב".

מה בעיניכם החובה שלנו כחברה?

רס"ן י': "יש לנו חובה מוסרית כלפי האנשים שהקריבו את החיים שלהם למען המדינה הזו. חובה מוסרית להתגייס לצבא ולהיות איש למען האחר, לתמוך זה בזה, לעזור, לתת כתף ולהיות אנשים טובים. אני חושב שתמיד יש מקום להשתפר ואנחנו צריכים להיות כחברה ישראלית יותר מאוחדים ממה שאנחנו היום".

ע', סבו של י': "אין לנו מדינה אחרת ואנחנו צריכים לזכור את זה, זה הבית שלנו. מקווה להמשיך לחיות בשקט ובשלווה, בלי מלחמות".