משה ורטש, בן 93, מראה לנו את גינת הפרחים שהוא מטפח בחצר ביתו ברמת השרון. לצד אירוסים ופרחי אמנון ותמר צבעוניים גדל שיח דל למראה, שמתקשה להסתגל לאקלים הישראלי. "הפרח הזה הוא זיכרון ילדות שלי", אמר משה. "הוא נקרא פעמוני השלג. באזורים המושלגים בהם גדלתי היה אפשר לראות אותו צומח פרא בכל מקום".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הזיכרונות מנעוריו באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה מציפים את משה כיום יותר מתמיד. רק ביום הולדתו ה-90, אחרי שחגג עם משפחתו, החליט שהגיעה העת להעלות על הכתב את סיפורו האישי הבלתי יאומן. במשך יותר מ-70 שנים הבשילו בתוכו הזיכרונות הנוראיים מימיו כעובד כפייה במחנות של הנאצים ובצעדות מוות בשלג – ימים שפעם לא זכר מהם כמעט דבר.
"בסוף המלחמה, אחרי שהשתחררתי ממחנה טרזינשטט, התברר לי שאת חלק מתולדות חיי אני לא זוכר בכלל. רק 30-40 שנה אחר כך עלו לתודעתי כמה רסיסי זיכרונות מאירועים מאותה תקופה של עבודה קשה, בתנאים של רעב וקור, במחנות העבודה", סיפר משה. "שמעתי שזאת תופעה נפוצה אצל ניצולים. יש מנגנון כזה שעוזר להתגבר על הטראומה הגדולה. הרי בשואה, אנשים שהתייאשו במחנות העבודה לא נשארו בחיים. שרדו אותם אנשים שיכלו לקחת כעובדה את המצב שבו הם נמצאים ולהתקיים במעין אטימות תודעתית".
את אותה תרדמת חושים שפשטה עליו בשואה מתאר משה בספר זיכרונותיו, "בין עולמות": "במשך 11 חודשים כמעט לא חשבתי על הבית ועל העתיד. המאבק היום-יומי לשרוד דחה כל מחשבה אחרת. או אולי לגמרי קהו רגשותיי? אני כבר לא יכול לשמוח, שכחתי לבכות ואולי לא אוכל עוד לצחוק".
אותו מנגנון הישרדותי שסייע לו לצלוח את השואה בחיים, הכביד עליו בהמשך חייו. "בתור ילד, לפני המלחמה, הייתי המצחיקן בחבורה", אמר. "מאז המלחמה ועד היום אני לא מסוגל לבכות ולא מסוגל לצחוק. אני לא חושב שמאז צחקתי בקול רם, כמו ילד, אפילו פעם אחת".
"לאן אנחנו שייכים?"
משה נולד בטרנסילבניה בשנת 1927, שם גדל כבן יחיד לעקיבא ולילי ורטש. המשפחה השתייכה לקהילת יהדות הונגריה, אך חיה תחת שלטון רומני מאז מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית. בשנת 1933, במקביל לעלייתו של היטלר לשלטון על גרמניה, נסע אביו של משה לארץ ישראל. מטרת הנסיעה הייתה להשיג למשפחה אישור עלייה משלטונות הבריטים, אך הם גירשו אותו בחזרה.
ב-1940, כאשר היטלר העביר את צפון טרנסילבניה לרשות הונגריה, השקיף משה בן ה-13 ממרפסת דירתו בקומה הרביעית וראה את יחידות הצבא ההונגרי נכנסות לעיר. "בפעם הראשונה התחלתי לתהות, לאן אנחנו שייכים? לאיזה ארץ חייבים נאמנות ולמה?", סיפר.
משפחת ורטש עברה לבירת הונגריה, בודפשט, בקיץ 1941. "הצעירים שלא גויסו והמשפחות היהודיות חיו חיים רגילים, עד כניסת הגרמנים להונגריה ב-19 בחודש מרץ, 1944", כתב משה בקורות חייו. מזרחה מהונגריה, באושוויץ, פתחו הנאצים במבצע להשמדת יהדות אירופה. "היו שמועות", סיפר משה. "אבל היו כאלה שלא האמינו לשמועות וכולם חשבו ואמרו שאצלנו זה לא יכול לקרות".
אולם, עד מהרה, כרבע מיליון יהודי בודפשט הופשטו מזכויותיהם ונכסיהם, לרבות משפחות עשירות שמפעליהן הופקעו לטובת מכונת המלחמה הנאצית. "בחודש מרץ 1944 הסתיימו ימי הנעורים 'הטובים' שלי. חויבנו לענוד על בגדינו מגן דוד צהוב. דירתנו נלקחה מאיתנו ועברנו לגור בבית שהוכרז כ'בית יהודי'. הוכנסנו לדירה של משפחה יהודית בקומה החמישית, דירה גדולה של חמישה חדרים, שצופפו בה 45 יהודים", נזכר משה. "יהודים יכלו לצאת מהבית רק במשך שעה אחד ביום בשעות הצהריים".
משה מסביר כי "הצבא ההונגרי היה פחות גרוע מהפשיסטים ההונגרים. הפשיסטים היו רואים את סימן המגן דוד על הבתים היהודים ונכנסים פנימה, מוציאים את היהודים ויורים בהם על שפת נהר הדנובה. זה היה לגמרי מקרי, בלי שיטת פעולה מתוכננת".
משה שמע על אפשרות להתנדב לעבודות בנייה, בתמורה לתעודה שמאפשרת תנועה חופשית בעיר. "הצלחתי לקבל עבודה אצל קבלן ששיפץ דירות שהוחרמו עבור הקצינים הגרמניים, באחת משכונות הווילות היפות של בודפשט, על גבעה גבוהה. כך יכולתי להסתובב בחופשיות, עם תעודה שהוטבע עליה סמל צלב הקרס".
באותם ימים הרבו מטוסי בעלות הברית להפציץ את בודפשט. "בדרך כלל, ביום הפציצו המטוסים האנגלים ובלילה הרוסים", מספר משה. מאותה גבעה שמשקיפה על בודפשט צפה משה בהפגזה הגדולה ביותר שספגה העיר, ביוני 44'. "אנחנו, העובדים, לא ירדנו למקלטים. אני לא יודע איך לא פחדנו. עלינו לגג הבית וראינו את הפצצת "השטיח" על רובעים שלמים של העיר. ראינו את כל הבתים מתמוטטים כמגדלי קלפים, נשכבים על הצד. זה היה מראה נוראי. ראינו כיצד הרובע השביעי התמוטט כולו, ממש ליד הגטו היהודי שברובע השישי".
כחודש לאחר ההפצצה הגדולה, הופיעו חיילים הונגריים ב"בית היהודי" שבו גרו משה ומשפחתו, וחטפו את כל הגברים מגיל 17 ועד 50 לעבודות כפייה. משה היה אז בן 17 וחודש והופרד ממשפחתו, ונלקח לחפור תעלות נגד טנקים. כעבור כמה ימים שבו החיילים לבית ולקחו גם את אביו, עקיבא, שהיה בן 51. משם הוא כבר לא חזר.
ההזדמנות להינצל עם קסטנר
זמן קצר לפני שנלקח למחנה עבודה ונעלמו עקבותיו, אביו של משה קיבל הזדמנות שנייה, גם אם קלושה, להעלות את המשפחה לישראל ב"רכבת קסטנר". ישראל קסטנר הוביל באותם ימים מבצע להצלת יהודי הונגריה, והצליח לשכנע את הנאצים בעיצומה של המלחמה לשחרר כ-1,600 יהודים. הם הועלו על רכבת ונשלחו במסע מסובך לשוויץ, משם רבים עלו ארצה. קסטנר עצמו נרצח בתל אביב אחרי המלחמה, לאחר שהושמעו כנגדו טענות לשיתוף פעולה עם הנאצים, שנדחו בדיעבד על ידי בית המשפט העליון.
"אבא שלי הכיר טוב את קסטנר", מספר משה. "קסטנר ערך רשימה שבה בחר אילו 1,600 יהודים להציל מבין כ-200 אלף שעוד נותרו בבודפשט. איזו אחריות זאת, קשה לדמיין. אבא שלי היה יכול לדבר איתו וללחוץ להכניס אותנו לקבוצה, אבל הוא לא רצה. אני זוכר את אבי אומר שהוא לא רוצה למסור את עצמו לידי הגרמנים. הוא לא סמך על ההבטחה של הנאצים לשחרור היהודים. בדיעבד, זאת הייתה שגיאה".
אחרי כמה שבועות במחנה העבודה של הצבא ההונגרי, שם ישן במרתף יין עזוב ומעופש, החלו הכוחות ההונגרים בנסיגה, ועמם משה ויתר פועלי הכפייה. כוחות בעלות הברית התקרבו ודחקו את כוחות הנאצים, אך לעת עתה מצבו של משה וחבריו רק החמיר. "בעילפון חושים מרעב ועייפות צעדנו. באחד הערבים כעבור יומיים או שלושה, או יותר, מניין הימים לא נקלט בזיכרון, הורדנו מהכביש במכות וצעקות. מצאנו את עצמנו במערכת תעלות ובונקרים", מעיד משה בספרו.
"היה רטוב וקר, ההפגזה התעצמה", נמשך הסיפור שכתב משה. "מטוסים המטירו אש מקלעים על הכביש. נביחות, עשרות קטיושות, ההתפוצצויות וקולם העמוק של התותחים החרישו אוזניים. מעלינו על הכביש, באור הירח, הנסיגה בעיצומה. הכוחות הנסוגים הם גרמניים. טנקים, משאיות, משוריינים נוסעים בתור אין סופי. בשולי הכביש חיילים הולכים ברגל. משאית מקולקלת נדחפת מהכביש לשדה לפני שהחיילים הספיקו לרדת ממנה. רכב פגוע מתהפך לתוך התעלה. אנחנו נשכבים בבוץ כי שני מטוסים צוללים וממטירים אש גם עלינו. כמה מטרים ממני חייל הונגרי משלשל ומקיא, שני קורע ברך ומתפלל, קצין מאיר עליו לרגע בפנס, מסתובב ומתרחק. מהבונקר נשמעות זעקות של פצועים, של פחד וכאב. היהודים מפחדים לצרוח. קצין יוצא מהבונקר, שולף אקדח, צועק ומאיים לירות בבורחים מהתופת. הוא מספיק לירות רק באחד ונכנס בזחילה לבונקר, כנראה כי נפגע. הרעש, הקור והסכנה חידדו את חושיי והארועים נקלטו כזיכרון שאי אפשר למוחקו".
לאחר המתקפה נמשך המסע הרגלי לכיוון בודפשט. בדרך משה הצליח להחליף את השעון שלו, שקיבל במתנה לבר המצווה, בתמורה לכיכר לחם וחתיכת נקניק. מבודפשט יצא המצעד הגדול מערבה, לעבר הגבול האוסטרי. משה, יחד עם עוד כ-80 אלף יהודים, נשלחו לאחת מצעדות המוות הגדולות שנרשמו בשואה. אלפים רבים מהם מתו בדרך מרעב, קור, מחלות או שנרצחו על ידי מלוויהם הז'נדרמים.
ניסיון הבריחה שכמעט הסתיים במוות
משה ניסה לברוח במהלך הצעדה אך נתפס וניצל בנס מעונש מוות בירי. "באחד הלילות ישנו במגרש כדורגל מגודר בגדר תיל", נזכר. "באמצע הלילה זחלתי עם חברי לאצי לעבר הגדר. המטרה הייתה להגיע למשאית של הצירות השוויצרית, שהחזירה לבודפשט בעלי כתב חסות. קרוב לגדר נתפסנו. המכות היו קשות. כשהז'נדרמים התעייפו, הם העמידו אותנו עם ידיים מורמות, עם הפנים לקיר של בית. אמרו שעוד מעט יחסלו אותנו. כנראה עברו רק כמה דקות, שלי נראו כשעות. פתאום נשמעה אזעקה, באו מטוסים שהמטירו אש מקלעים על הכביש הסמוך ועלינו. השומרים רצו למקלט ואנחנו נעלמנו בין האלפים ששכבו על המגרש".
אחרי ההגעה לקרבת הגבול האוסטרי, הועלו משה ויהודים אחרים ששרדו את הצעדה על רכבת למחנה בוכנוולד שבגרמניה. "בקרון הרכבת בדרך לבוכנוולד אכלתי את משחת השיניים שלי וחתיכת סבון שנשארו מיותמים בתרמילי במשך כחודש", מעיד משה. "כשהגענו למחנה, היינו צריכים להתפשט וגילחו כל שיער שעל גופנו. כמובן שהכול נילקח מאיתנו – בגדים, תרמיל ואפילו נעליים. קיבלנו בגדי אסיר עם פסים ונעלי בד עם סוליית עץ שההליכה בהן היא עינוי".
"מה שזכור לי מבוכנוולד זה מסדרי הבוקר שארכו כשעה בקור מקפיא, בלי בגדי חורף", ממשיך משה בעדותו המצמררת. "לפעמים, כאשר חסר אחד מהאלפים שנספרו, עמדנו גם שעתיים. הרבה פעמים מתו אחדים במשך הלילה. מעבר לגדר ראינו שבויים במדים, שנראו כבני אדם רגילים. אמרו שהם שוטרים מדנמרק, שכלאו אותם כי לא הסגירו יהודים לכובשים הגרמנים. הם קבלו אוכל מהצלב האדום, וזרקו לנו לחם כאשר החיילים לא ראו".
באפריל 1945, כאשר צבאות בנות הברית התקרבו, התחילה צעדה נוספת. "המופרעים האלה, איך עוד היה להם זמן לארגן ולהעביר את היהודים", תמה משה על סדר העדיפויות של היטלר, שהמשיך ביישום "הפיתרון הסופי" גם כשכוחות הברית כבר כמעט צרו על ברלין. מבוכנוולד המשיך מסעו המפרך של משה, הפעם אל מחנה הריכוז טרייזנשטט שבצ'כיה. בדרך אכל עשבים שליקט.
"טרזינשטט היה המקום הכי נורא שאני אי-פעם פגשתי", מתאר משה את התנאים הבלתי אנושיים. "היינו שם במיטות קומותיים, חמישה אנשים למעלה וחמישה אנשים למטה. התעוררתי בבוקר מתוך חצי שינה, אחרי שלושה ימים שלא קיבלנו אוכל. מצד אחד שוכב לצדי חולה טיפוס, שקודח מחום ומדבר תוך שינה מסיוטים. בצד השני שלי שכב אדם מת. הוא כבר היה קפוא לגמרי והרגשתי שהוא מת. כבר בקושי הייתי מסוגל ללכת אבל סחבתי את האדם המת מחוץ למיטה יחד עם עוד מישהו והוצאנו אותו לפרוזדור".
טנק סובייטי פרץ את שער מחנה טריזנשטט ונכנס לחצר ביום אחרון של מלחמת העולם השנייה, ה-8 במאי 1945. חייל הצבא האדום טיפס על צריח הטנק וצעק ברוסית ליהודים במחנה שהם חופשיים ללכת.
"כל מי שעדיין יכלו ללכת, הלכו למקום שם חילקו הרוסים אוכל. נתנו לנו מרק שעועית והרושם הגדול ביותר היה שמותר לקחת לחם בלי הגבלה. היו אנשים שאכלו יותר מידי ומתו מזה. רוב הגרמנים כבר ברחו, ומי שלא ברח – נלקח בשבי על ידי הרוסים. בימים הראשונים ראינו שיירות של חיילים גרמנים בתחתונים כשהם נלקחים בשבי. ראיתי את זה ולא הרגשתי כלום, לא יצר נקמה ולא שמחה לאיד".
החזרה הביתה
כעבור שבועיים של התאוששות קלה החל משה בנדידה הארוכה חזרה לבודפשט, בחזרה לבית הוריו, מבלי לדעת אם שרדו את מאורעות השנה האחרונה. על ההגעה הביתה הוא מספר: "בסביבה ראיתי בתים הרוסים. פה ושם בית עומד בלי חלונות עם סימנים של פגיעות פגזים. הנה הבית שלנו עומד. אני עולה לקומה הרביעית ומצלצל ממושכות בדלת. אולי אף אחד לא בבית, אבל שמנו כתוב על הדלת. השכנה יוצאת מדירתה וצועקת את שמי, היא פותחת את זרועותיה לחבקני, אבל שנינו נרתעים. אני מבין, אני מלוכלך ומסריח".
"אימך בסדר, היא בבית חולים אבל בעוד כמה ימים היא תבוא הביתה. אביך עוד לא חזר, אבל כל הזמן חוזרים עדיין ניצולים מהמחנות. בינתיים בוא שב ותאכל משהו", אמרה השכנה למשה. "היא פתחה לי את דלת דירתנו. אחרי שמצאתי בגדים ישנים התרחצתי במים חמים, בפעם הראשונה אחרי כתשעה חודשים".
למחרת נסע משה לבית החולים. "מול הדלת שכבה אמי, פניה רזות ושערותיה אפורות. רצתי אליה, חיבקתי ונישקתי אותה. היא צחקה ובכתה ואני בכיתי איתה. דיברנו ובכינו על אלה שאינם, עד שבאה האחות הנזירה והודיעה כי ביקור הרופאים מתקרב ועליי לעזוב", מספר משה. "אימי סיפרה שאבי נלקח באותה דרך כמוני, בצעדת המוות של אייכמן, עד הגבול האוסטרי, שם הוא נראה לאחרונה". למחרת, כששב לבקר את אימו בבית החולים, נשאר משה לבדיקות. אז התגלה שחלה בשחפת ועליו להישאר בבית חולים לטיפול ממושך.
בתקופת ההחלמה משה יצר קשר עם תנועת השומר הצעיר, שבה היה חבר בהפסקות מאז גיל 13. לאחר השחרור מבית החולים השתתף בפגישות עם שליחי התנועה שהגיעו מהארץ. בין השליחים, שהיו חברי קיבוצים, היה גם המשורר חיים גורי. במאי 1947 אירגן גורי לנוער היהודי בהונגריה "מחנה ספורט" בהרים, שלמעשה היה אימון צבאי, בלי נשק חם, בנוסח הפלמ"ח. "האימון הגופני היה מאוד קשה אבל כולנו עשינו אותו בהתלהבות ואני שכחתי סופית את השחפת", נזכר משה.
את הכרזתו של דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל שמע משה ברדיו, בדירת ההנהגה הראשית של השומר הצעיר בבודפשט. "היינו שם חברי ההנהגה, כעשרה מדריכים ושליח מהארץ. האווירה היתה מאד מרגשת ואנחנו חגגנו בשירה", סיפר.
משה החליט לעלות לארץ ישראל. בקיץ 1948 נפרד מאימו, עזב את בודפשט והצטרף להכשרה חקלאית של התנועה. ב-1949 ייסד משה עם חבריו את קיבוץ גבעת עוז בעמק יזרעאל. ב-1959 הכיר בתל אביב את אנליס, ניצולת שואה ילידת הולנד. השניים התאהבו, התחתנו והם בלתי ניתנים להפרדה מאז ועד עצם היום הזה. הם הקימו משפחה שכוללת היום 2 ילדים ו-5 נכדות.
"אין אצלי יצר נקמנות"
משה מספר את קורות חייו במשך שעות רצופות, בצלילות ובזיכרון מופלא לפרטים. "כיום אני מרגיש שטוב לי לספר. טוב לי לשתף אנשים אחרים במה שעבר עליי", מעיד משה על השינוי שעבר בשלוש השנים האחרונות.
"מאז שהתחלתי לספר, בגיל 90, נפתחתי במובנים שונים", מעיד משה. אנליס מסכימה עם הקביעה הזאת. "משה נפתח, למרות שבתוך הבית הוא תמיד היה פתוח". מנגנון ההישרדות שליווה את משה מאז תחילת המלחמה – שגרם לו לחשוב שלעולם לא יוכל להרגיש באמת – החל להתפוגג אחרי כל כך הרבה שנים.
אנחנו יושבים בסלון ביתם של משה ואנליס. הוא צולל בזיכרונו לתוך העבר שגנז במשך שנים ארוכות ומספר על אותם ימים נוראים. מדי פעם, כשהוא מתקשה מעט, אנליס משלימה למשה את המשפט. לעיתים היא משלימה את דבריו עוד לפני שהתחיל לומר אותם. הם קוראים את המבטים אחד של השני. ניכר שאחרי 60 שנים יחדיו, התקשורת בין משה לאנליס היא כמעט טלפתית. אנליס היא גם זו ששיכנעה את משה לכתוב את קורות חייו.
"אנליס לא רוצה שאני אגיד את זה, אבל ההיכרות שלי איתה הייתה השינוי הגדול ביותר של החיים שלי", אמר משה באהבה. "זה דבר גדול. אנליס החזירה לי את הרגשות".
אחת הסיבות שגרמו למשה לחשוב בעבר שאין לו יכולת לחוש רגש היה היחס שלו לגרמנים. "לא היה לי יחס טוב לגרמנים וגם לא היה לי יחס רע. זה פשוט לא עניין אותי. אחרי המלחמה הרבה אנשים דיברו על נקמה. אני לא הרגשתי אף פעם יצר נקמנות. לא מבחינה רגשית והיום גם לא מבחינה שכלית. נקמה זה אחד הדברים השליליים בהיסטוריה האנושית. היא רק גוררת אלימות נגדית שנמשכת לאורך כל הדורות. לנקום זה לא הגיוני בשבילי".
משה הדגיש: "בכל מקום שבו הייתי, גם במחנות העבודה, אני תמיד חיפשתי את האנושיות. זה היה נורא מוזר, אבל אני לא חשבתי על נקמה. להיפך, בכל פעם חשבתי שאולי בכל זאת נשארו בני אדם אנושיים, וברוב המקרים מצאתי".
את המקור ליצר שלו, לחפש את האנושיות גם בתקופה הכי פחות אנושית בהיסטוריה, מצא משה בתקופת ילדותו לפני המלחמה. "גרנו בטרנסילבניה בבניין עם חצר משותפת גדולה ומחסן עצים. מקום אידיאלי למשחקי ילדים. היו שם שכנים עם הרבה ילדים, מ-4-5 עמים שונים. היו שם יהודים, הונגרים, רומנים, גרמנים וגם משפחות מעורבות. אנחנו שיחקנו כולנו ביחד ולאף אחד לא היה אכפת מאיזה לאום אתה", סיפר משה.
"בגיל 8 אבא שלי קנה לי כדור. מיד הלכתי לשחק עם כל הילדים בחצר. הילדים קראו לאבא שלי 'דוד ורטש', בהונגרית, והודו לו על הכדור", אמר משה. "שם הייתה באמת אווירה בין-לאומית".
אחת הילדות איתה שיחק משה הצעיר התגוררה יחד עם אימה, שחקנית תיאטרון הונגרייה, קומה מעל משפחת ורטש. אביה העורך דין הגיע לבקר מדי פעם במקום והילדים הכירו אותו בתור "הדוד גרוזה". לימים הפך אותו "דוד", פטרו גרוזה, לראש ממשלת רומניה הקומוניסטית בתחילת 1945. יחסו ליהודים היה לכל הפחות שנוי במחלוקת, אבל משה מעיד שדודו, שהיה מנצח תזמורת, ניצל על ידי גרוזה מהטיהורים.
"המסר שאני רוצה שאנשים ייקחו מקורות חיי הוא שאלימות, גזענות ונקמנות לא מביאות לשום דבר", מסכם משה, "זהו הלקח של החיים שלי".