הזמן הממושך בבית, הסגרים הבלתי נגמרים ואווירת המתח האין סופית בשנה האחרונה בגלל הקורונה היו קשוחים במיוחד לרוב בני האדם - ובייחוד להורים. ילדים משועממים מסתובבים בבית, רק מחפשים מה לעשות או מה לאכול. אז אם גם אתם הרגשתם השנה, אפילו לרגעים בודדים, שלא יכול להיות מאתגר יותר, דמיינו את הסיטואציה הבאה - לבלות את הסגר בבית אחד עם 15 ילדים.
לבשל לכולם כל היום, לכבס לכולם כל יום, ולהישאר עם כולם בחלל אחד בכל יום. זה אולי נשמע לכם בלתי אפשרי, אבל זאת המציאות של צבי ורינת כהן, בן 26 ובת 23 - והם אפילו אוהבים את זה. הזוג הצעיר הם הורים לילדה בת שלוש - ועברו להתגורר בכפר נוער בסיכון באשקלון עם עוד 14 מתבגרים מכיתה י' עד י"ב.
"כשהחלטנו לספר למשפחה על ההחלטה שלנו לעשות את התהליך הזה, הושבנו את כולם בסלון ואמרנו שיש לנו בשורה", מספר צבי בחיוך. "אמרנו להם שאנחנו מצפים והם שאלנו אותנו בהתרגשות: 'מצפים למה?'. אז אמרנו: 'לעוד 14 ילדים'".
ומה הם אמרו לכם?
"שאנחנו משוגעים", עונים יחדיו צבי ורינת ומתחילים לצחוק.
הבחירה של צבי ורינת לעבוד בגיל צעיר ב"להיות הורים" במקום להשקיע בפיתוח הקריירה או במשפחה משל עצמם - היא חריגה בלשון המעטה. אבל שניהם מספרים כי לא מדובר בהחלטה שהתגבשה לאחרונה - הם הכירו בגיל 16, וכבר מתקופת השירות הלאומי של רינת והשירות הצבאי של צבי, הם חולמים לעשות את המעבר.
"הרבה זמן רצינו להיות בכפר נוער", מספרת רינת וצבי מתפרץ בחיוך. "מה זה רצינו, בכתובה אחד התנאים שלי זה ללכת לכפר נוער". רינת מחייכת אליו וממשיכה: "אני בן אדם שלא אוהב ללכת לעבודה. אני רציתי לחיות את מה שאני עושה. תמיד הפריע לי שאנשים 'מביאים את העבודה הביתה' - אז החלטתי שהעבודה שלי תהיה החיים שלי בעצם, השליחות שלי".
הכפרים המפוזרים ברחבי הארץ שייכים למפעל להכשרת ילדי ישראל, שפועל כבר 77 שנים. מדי שנה גדלים במסגרת ה"משפחתונים" כ-800 ילדים, בני 18-6, ובראש כל משפחתון עומדים זוג הורים - כמו צבי ורינת. הזוג הצעיר הצטרף לכפר השנה יחד עם בתם ניצן בת השלוש. שבועות אחדים לאחר שהתחילו בעבודה, התברר כי הם נדבקו בקורונה מאחת העובדות האחרות במקום - והם נשלחו הרחק מילדיהם לבידוד. לכן, את הריאיון אנחנו נאלצים לקיים מרחוק דרך הזום.
"להיות המקום החם בשבילם"
"להיפרד מהם זה מוזר ממש, מטורף", מספרת רינת, "זה קשה בשלט רחוק. אני כל הזמן חושבת - אם לי קשה להיות בבידוד, אז מה להם? בכללי זו תקופה מטורפת בשבילם, לפחות עד עכשיו היינו איתם. אבל אני חייבת לומר שדווקא הייתה לי גם חוויה טובה מכל הסיטואציה. ראיתי שיצאה מהם מין בגרות כזאת. הם לקחו אחריות על עצמם, הרגשתי שאני מגלה בהם כוחות אחרים". צבי מוסיף: "כשאתה מתעסק בנשמות, באנשים, זו פשוט תחושה של 'וואו' לראות אותם מתקדמים בעזרתך".
"כל ילד שנכנס לבידוד זה קשה", מסביר משה דולב, מנכ"ל המפעל להכשרת ילדי ישראל, "אבל ילד במסגרת כזו, כשהם גם חלקם קטנים, וזה מנתק אותם מההורים - זו תחושת חרדה ממש. אתה בעצם מחריג אותם ומבדל אותם. להוסיף את זה על כל המשתנים שמאפיינים גם ככה את הילדים שלנו - זה מצב מורכב יותר".
ואיך נראים החיים בקבוצה כזו גדולה? "אין ספק שזה מאתגר לצלול לחבורה של 14 מתבגרים עם כל הדברים שגיל ההתבגרות מביא איתו ועם הצרכים הרגשיים של כל אחד", צוחקת רינת, "יש הרבה עבודה. אבל העבודה מרגשת. אפילו לבשל ולעשות כביסות ולסדר את החדר זה משמעותי לי, המקום החם שאנחנו בשבילם. אלו ילדים שמגיעים מרקע שלא דאגו להם, שלא היה מבוגר שנתן להם להיות ילד. לשים את הראש על מישהו שאתה יודע שידאג לך. יש לזה מלא משמעות בעיניי".
"כל זמן שאתה ער, אתה עובד"
בני הזוג נכנסו לכפר הנוער מיד עם פרוץ משבר הקורונה ולא זכו עדיין להתגורר עם הילדים בזמנים נורמליים. המשמעות היא שלעומת השגרה - שבה הילדים הולכים לבית הספר, נפגשים עם חברים ויוצאים מהכפר - השניים, שזהו כבר הסגר השני שלהם שם, שוהים עם הילדים בבית כל יום, כל היום.
"אנחנו כל הזמן צוחקים שזה כמו המשל", מתאר צבי, "יהודי אחד בא לרב שלו ואומר: 'יש לי ברז מים מטפטף והבית שלי קטן מאוד, אני לא יודע מה לעשות'. והרב עונה לו להכניס כבשה, פרה, כלב ותרנגול. כשהיהודי חוזר אליו ואומר שהמצב בלתי נסבל, הרב מורה לו להוציא את כולם. ואז, כשנשאר רק הטפטוף של המים, הרב שואל אותו - 'נו איך הבית?', אז היהודי אמר שמדהים. באמת היו לנו כמה ימים שבהם הילדים הלכו לבית הספר כרגיל ופתאום אמרנו: 'וואו, מטורף. זו העבודה בדרך כלל? מה זה, תביאו עוד משפחתון'".
"כל זמן שאתה ער פה, אתה עובד - זה אתגר רציני", מספרת רינת וממהרת להוסיף: "זה מהמם, אני לא מתלוננת. זה מה שחיפשתי, אבל בסוף אתה חייב לשמור על הכוחות איכשהו. כשהם פה כל הזמן בסגר, זה גורם לי להרגיש שאני צריכה שנייה לעצמי, לזוגיות שלי".
"אני חושב שהדרך להתמודד היא פשוט להפוך את זה לדרך חיים", אומר צבי ומסתכל על רינת, "זה החיים שלי עכשיו, אין לי שום שאיפות להתקדם באיזו קריירה או להגיע לפסגת האוורסט. אני אבא. אני אבא בתפקיד שלי, זה מה שאני עושה מבוקר ועד ערב. אני חושב שברגע שאתה הופך את ליום-יום שלך אז זה הרבה יותר קל".
"בכתובה אחד התנאים שלי זה ללכת לכפר נוער. זה החיים שלי עכשיו, אין לי שום שאיפות להתקדם באיזו קריירה או להגיע לפסגת האוורסט. אני אבא"
צבי כהן
יש לכם טיפים להורים עם שני ילדים שמתלוננים שקשה להם בסגר?
שניהם שותקים ומחייכים במבוכה. לבסוף רינת עונה: "אנחנו שני צוציקים, איזה לתת טיפים… הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב, שזה מה שבאמת נותן לי כוחות עם הילדים, העובדה שהם מרכז החיים שלי. הם הכי חשובים לי. זה לא שיש לי את החיים שלי בנפרד, הם תקועים לי ואני מרגישה - 'אוי, איזה באסה שאני צריכה לדאוג לארוחת בוקר'. לא, אני אוהבת אותם ורק רוצה בטובתם".
איך זה לבשל לכל כך הרבה ילדים בכל יום?
"זה מטורף. באמת אתגר. זה כאילו אני מארחת 20 אנשים בכל ערב, כל יום זה לפחות שעתיים הכנות לארוחת ערב", אומרת רינת. "והם גם יכולים להיות קרציות. בתחילת השנה הם היו מתלוננים על כל דבר וממש העמדתי אותם במקום. אמרתי להם: 'מי שאין לו משהו טוב להגיד שלא יגיד'. אבל זה יכול להיות גם כיף. אני מעמידה במטבח שני חבר'ה איתי, שמים מוסיקה, שרים ומדברים".
הזוג הצעיר, שמתנסה בחוויית ההורות בסך הכול 3 שנים, קיבל בבת אחת 14 ילדים בגיל הידוע לשמצה - גיל ההתבגרות. אלא שלדבריהם, דווקא עובדת היותם צעירים מסייעת להם בהתנהלות מול הנערים והנערות במשפחתון.
"אני חושבת שיש משהו יותר קל כשזה לא באמת ההורים שלך", טוענת רינת, "ברור שיש דברים שהם לא פותחים בפנינו, אבל בסוף אנחנו הרבה יותר קרובים לגיל שלהם מאבא ואימא. אני חושבת שהם מרגישים שאנחנו הרבה יותר מבינים אותם. אנחנו לא באים איתם בכסאחים. ברור שבסוף אנחנו נחליט והמילה האחרונה היא שלנו, אבל השיח הוא פתוח. אנחנו ממש מנסים לגדל אותם לפי מה שמתאים להם, לקחת כל ילד ולתת לו את הכלים להפוך להיות המבוגר הכי טוב שהוא יכול להיות".
במשפחתונים האחרים בכפר, ההורים אחראים גם על ילדים בגילים קטנים יותר. צבי ורינת הוקצו במיוחד למשפחתון של המתבגרים, ולכן עבודתם שונה משל שאר ההורים בכפר. "השבוע הייתה לנו התנסות מעניינת", מספרת רינת, "בגלל שאנחנו חולי קורונה, עברנו למשפחתון של כל החולים וקיבלנו ילדים בכל מיני גילים. זה חידד לי עד כמה העבודה שלנו שונה. אני לא צריכה לגזור ציפורניים לאף אחד ולהסתכל כמה ממתקים הם אכלו. העבודה אצלנו היא הרבה יותר על בניית האישיות שלהם. במשפחתון שלנו המיקוד הוא הרבה יותר על הכנה לחיים בוגרים - פיננסים, צה"ל, שירות לאומי ולקיחת אחריות. אנחנו מוציאים אותם לחיים".
"אנחנו הרבה יותר קרובים לגילם מאבא ואימא. אני חושבת שהם מרגישים שאנחנו הרבה יותר מבינים אותם. אני לא צריכה לגזור ציפורניים לאף אחד ולהסתכל כמה ממתקים הם אכלו"
רינת כהן
אתם לא מתווכחים עם המתבגרים?
"יש כמובן ויכוחים, כל יום. לדוגמה, אנחנו ממש מקפידים שאם נערה רוצה לצאת עם מישהו, חשוב שנראה אותו קודם. יש פה נערות שזה היה להן ממש קשה וצעקו: 'למה את עושה לי פדיחות, מה אני ילדה קטנה'. היו לנו על זה ממש פיצוצים ובסוף כשהתעקשנו על זה אני חושבת שהבנות הרגישו שהנה, סוף סוף יש מבוגרים בחיים שלי שאכפת להם מה אני עושה ועם מי אני מסתובבת. אנשים שחשוב להם שאני חוזרת בשעה מסוימת. לילדים מבית רגיל זה לפעמים מעצבן כשאימא אומרת מתי לחזור. כאן אני מרגישה שכמה שהם יכולים לריב על זה, הם מרגישים: 'איזה מזל זה שיש פה מי שדואג לי'".
"הרקע של הילדים שמגיעים אלינו שונה בתכלית", אומר המנכ"ל משה דולב, "זה נע מילד שאבא שלו רצח את האימא, ועד משפחה שהאבא פתאום חלה במחלה סופנית ולא מסוגל לגדל את הילדים. חלק מהם מגיעים בהסכמת ההורים הביולוגיים, וחלקם בהוראת בית המשפט ותחת צווים. המגוון הוא רחב מאוד והמאפיין הוא שאנחנו מקבלים ילדים בגילים צעירים מאוד והם נמצאים אצלנו לפעמים גם 12 שנה. השאיפה היא שהם ייצאו כשהם מוכנים לחיים".
ההשפעה על הזוגיות - ועל הילדה הביולוגית
אבל הקושי העיקרי של הזוג דווקא לא נוגע לבישולים הבלתי נגמרים או למרד נעורים כזה או אחר מצד הילדים - אלא לבתם ניצן. "מאוד מעסיק אותנו למה היא נחשפת, שאנחנו נותנים לה מספיק יחס", מסביר צבי, "בסוף יש פה 15 חבר'ה שרוצים יחס וצריך לאזן את זה".
"אני אתן לך דוגמה למורכבות הזו - הילדים פה בתחילת שנה היו משגעים אותה", נזכרת רינת, "זה היה ממש בצחוק, הם מאוד אוהבים את ניצן, אבל הם היו אומרים לה כל הזמן: 'זו אימא שלי', 'זה אבא שלי' והיא הייתה מתעצבנת וצורחת - 'לא, הם שלי'. הייתי צריכה כל הזמן להסביר לה שאני איתה ואוהבת אותה, זה גבול שצריך ללמוד לייצר אותו. אנחנו ההורים שלה, אנחנו אוהבים אותה והיא לא נבלעת פה".
שאר הילדים מקנאים בקשר שלכם עם הבת שלכם?
צבי חושב כמה שניות לפני שהוא עונה. "אני מאמין שכן. אבל אנחנו ממלאים פה שני תפקידים. מצד אחד אנחנו מדריכים ומן הצד השני אנחנו סוג של מדגמנים הורות. אם ניצן קמה בלילה ועושה שטויות הם כאילו מחכים שאני אכעס עליה. ואז, שנייה אחרי שאני נוזף בה, אני קורץ להם. אני מראה להם שאני לא באמת כועס, אלא רק מביע כעס".
"זה מאוד משמעותי שיש לנו ילדה פה", מסכימה מיד רינת, "היא מוסיפה המון שמחה וכיף, והם אוהבים אותה. זה לימוד מטורף של איך הורות טובה נראית, איך מציבים לה גבולות, ואיך אוהבים אותה בלי סוף ודואגים לה. וגם להראות להם שהם בעצמם יכולים ללמד אותה".
צבי מהנהן. "הייתה אפילו סיטואציה ששני ילדים רבו, ואז אחד מהם מיד לקח את הבת שלנו הצידה, שלא תיחשף. דאג לה. הוא עשה את זה ממש מיוזמתו, לא היינו צריכים להגיד לו כלום. זה מראה גם את ההתפתחות שלהם".
אתם רוצים עוד ילדים משל עצמכם בזמן שאתם בכפר?
הם צוחקים ועונים מיד ביחד: "כן, למה לא. מלא. טוב פה".
בתהליך המיון לתפקיד ההורים בכפרי הנוער לא דורשים מהמתמודדים להתחייב לתקופת זמן מסוימת, מה שיוצר חוסר ודאות לגבי משך הזמן שיעבדו במקום. "אתה לא מתחייב, אבל כן ממש הדגישו לנו שיש פה ילדים שזה הבית שלהם. שלהחליף אותנו בשבילם זה בדיוק כמו להחליף הורים", מספרת רינת. "הם נקשרים ונפתחים ואז הם בטוחים כבר שיש להם את המקום הבטוח שלהם, ואם זוג מתחלף אז זה יכול ממש לטלטל עולם של ילד. לכן משתדלים שזה לא יקרה".
אז לכמה זמן אתם חושבים שתישארו?
"אני מבחינתי כל החיים. אני אוהבת את העבודה. אני מניחה שבאיזשהו שלב זה יתנגש בדברים אחרים, אבל כרגע ממש טוב לי".
ניצן הקטנה, שישנה כמעט כל הריאיון בחדר הסמוך, קוראת לפתע להוריה. צבי ממהר לקום והולך לבדוק מה שלומה. אני מנצלת את ההזדמנות כדי לשאול את רינת אם היא חששה שהמעבר הזה ישפיע לרעה על הזוגיות. היא מחייכת.
"צבי דווקא מאוד חשש. מתוך היכרות איתי הוא ידע שכשאני נכנסת למשהו אני מאוד טוטאלית ומשקיעה רק בו. אבל זה מגניב, כי זה לא שאני כל היום בעבודה ולא עסוקה בו, אנחנו עושים את זה ביחד, אנחנו עובדים ביחד. זו איזושהי יצירה משותפת שלנו, וזה רק מוסיף לזוגיות ועושה אותה הרבה יותר משמעותית. אנחנו גם מגלים דברים אחד על השנייה".
צבי בדיוק חוזר לסלון וממהר להוסיף: "אני גיליתי לדוגמה שהיא יודעת לבשל, והרבה".
רינת צוחקת ומוסיפה: "אני ממש גיליתי על צבי איזה מקום של 'הגבר בבית' יש לו. יש לו במשפחתון את המקום של הגבר, הוא האבא, הוא אומר את המילה. זה משהו שכזוג צעיר עם ילדה לא ממש מרגישים אותו".
לסיום, אני שואלת אותם את השאלה שאף הורה לא רוצה לענות עליה.
יש ילדים שאתם אוהבים יותר או פחות?
"ברגע שאתה מגלה נשמה של ילד, כמו שאנחנו עושים פה, אתה לא יכול שלא לאהוב אותה", אומר צבי מבלי להתלבט, ורינת מוסיפה מיד: "זה באמת כמו לשאול הורה ביולוגי. הם הילדים שלי, אני כל היום רק עסוקה בלדאוג להם ושיהיה להם טוב ושיהיו שמחים. אני לא יכולה לדמיין את עצמי לא אוהבת מישהו מהם, הם מהממים".