"הבנתי שאולי אם אני אקליט, תהיה איזו הוכחה, אם יקרה לי משהו, אם אני אמות, אז יראו את הטלפון שלי ויראו את ההקלטות האלה": אחרי שנים של התעללות ואלימות מצד בן זוגה, החליטה רונית, שם בדוי, שהיא חייבת לנסות לתעד את האלימות כלפיה. לפני שלוש שנים ניגשה להתלונן במשטרה, קיוותה שההקלטות והתמונות שבידיה יעזרו לה סוף-סוף להיות מוגנת.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"כשהשמעתי את ההקלטות באותו יום למשטרה, הם באו לטובתי. אמרו לי: 'אנחנו נעצור אותו והכול יהיה טוב, ואנחנו נעזור לך', והם קבעו שהוא מסוכן. השופטת שחררה אותו באותו יום, למרות שהמשטרה קבעה שהוא מסוכן".
רונית ברחה למשפחה שלה, נגד בן זוגה מתנהל הליך משפטי כבר שלוש שנים, והוא עדיין מסתובב חופשי. נסו לדמיין עד כמה מבעית ומלווה בפחד מוות הצעד הזה, להחליט לגשת להתלונן, לקום אל מול בן הזוג המאיים ולבקש הגנה. אבל האם מערכות אכיפת החוק ורשויות המדינה יודעות לספק לנשים הללו ביטחון?
40 תיקי אלימות כלפי נשים נפתחים בכל יום, מעטים מהם מבשילים לכתב אישום או למעצר של הגבר האלים - בדרך כלל בשל חוסר ראיות. אבל מה קורה כשנשים מצליחות לתעד את האלימות? מתברר שגם במקרים הללו נכשלת המערכת בלסייע להן.
"בעיקרון זה יכול להיות כל דבר ביום-יום שיכול להדליק אותו, אם זה ילד שהפריע לו לישון, וברגע שהוא הפריע לו לישון הוא פשוט היה יכול לתפוס אותו מהצוואר ולהטיח לו את הפנים ברצפה עד שהוא שותק פשוט", סיפרה בת-אל, שם בדוי.
"כל פעם כשהייתי נעמדת ביניהם בשביל להפסיק את המכות, יכולתי להגיע למצבים של להיות על הרצפה והוא בועט בי, בתוך החדר של הילדים, מולם... שום דבר לא עזר. לא ההתערבות של הרב, לא האחים שלו, שום דבר. וכשזה הגיע כבר לסף זה היה אותו היום שהיה הרצח במגדל, של דור והילדים שלה. הוא נכנס מהתפילה, מבית הכנסת, הוא בא עם העיתון. הוא פשוט זרק לי אותו על השולחן של הסלון, ואמר לי 'ראית את זה?'. קראתי רק את הכותרת, אני מסתכלת עליו והוא מחייך. באותו הרגע הבנתי שאני חייבת לעשות משהו, בשביל לא להיות עוד תמונה בעיתון".
בת-אל התקשרה למשטרה אך לטענתה הם לא רצו להגיע. "הם טענו שלתלונה על אלימות במשפחה אני צריכה להגיע אליהם, שאלתי אם אפשר לשלוח לי מישהו, שוטר לבית, מי שענה אמר לי 'לא, לא, גברת, אנחנו לא עושים טייק אוויי. את צריכה להגיע לתחנה'".
באותו הלילה היא נסעה עם ילדיה למשטרה והגישה תלונה על כל מה שעברה בשנים האחרונות. היא הלכה להסתתר אצל קרובי משפחה, כמה ימים לאחר מכן הוציאו לה צו הגנה. השופט קבע כי על בעלה לפנות את הבית, ושעל המשטרה ללוות אותה ואת הילדים בחזרה, לוודא שהוא לא בדירה ושהם אינם בסכנה.
"נסעתי מבית המשפט לתחנת המשטרה, עברתי, אני חושבת, שתיים או שלוש תחנות משטרה - אף אחד לא רצה להגיע. ומה שפתר את העניין היה פשוט חברים. חברים שלי שהגיעו לבית ובאמת וידאו שהוא לא נמצא, וככה חזרנו".
בת-אל הציגה למשטרה תמונות של סימני אלימות על ילדיה, הקלטות שלה עם רב המשפחה שמודע למעשי האלימות וגם את ההקלטה של בנה מתאר את האלימות כלפיו. אבל לאחר חקירת הילדים בפרקליטות החליטו לסגור את התיקים, מחוסר ראיות.
בשנה האחרונה היא נהגה להביא את ילדיה לפגוש את הגרוש האלים במרכז קשר - מרכז מפוקח להסדרי ראייה של הרווחה. אבל לאחרונה זה הופסק והיא נדרשה לפגוש אותו ללא כל הגנה. "זה הופסק, בטענה שיש רשימות המתנה, ועבר הרבה זמן, אולי הוא כבר לא אלים". בת-אל מתחננת בפני העובדת הסוציאלית שיאפשרו לה או לילדיה את ההגנה שהמרכז מספק, אך נתקלת באדישות מוחלטת.
בחודש שעבר הייתה זאת ופאא' עבאהרה שהחליטה להילחם על הגנה על ילדיה ולבסוף נרצחה. בהקלטות שנחשפו בכאן 11, ופאא' מתקשרת מהמקלט שבו היא נמצאת לבקש סיוע מהמשטרה בהעברת הילדים בינה לבין רביע, הגרוש שלה.
גם בעלה של ירדן, שם בדוי, מסתובב חופשי בזמן שהיא כבר שנה במקלט. היא התלוננה במשטרה וברווחה, אפילו הביאה הקלטות שהוא מאיים עליה ועל בני משפחתה. "אני צריכה לצאת אוטוטו מהמקלט, אין לי לאן ללכת. אין לי כלום. איך אני אצא? לאן?".
"כשהיה לו טוב והוא הרגיש טוב אז היה הבית שקט, אבל אם היה איזה משהו קטן, זה היה קללות וצעקות ומלחמות. הכול בפחד. בסוף הוא רצה לזרוק עליי כד זכוכית והוציא סכין ואמר: 'אני ארצח אותך, אין לי מה להפסיד'. זה היה לעיני הילדים".
בזמן שהיא מתחבאת מבעלה, לפי המלצת הרווחה, אותה הרווחה דורשת ממנה עכשיו לפגוש אותו לבדה כדי לאפשר משמורת משותפת על הילדים. חייבים שיהיה לגורמי האכיפה את האפשרות לעזור לאישה הזאת מעבר לצו הגנה, שגם ככה להפר אותו זו בדיחה. ההגנה על הנשים לא מסתכמת רק במעצר של הגבר האלים, אלא גם ביכולת לספק להן ביטחון לאורך התהליך וביציאה מהבית או המקלט.
ברוב המקרים אישה שחיה תחת אלימות לא תגיע עם הקלטה או תיעוד, כשתחליט לעשות את הצעד האמיץ ולהתלונן. וגם במקרים שבהם תצליח להביא תיעוד כזה, כמו במקרים שהבאנו כאן, זה לא בהכרח יעזור לה. הכישלון הוא לא רק של המשטרה, הרווחה או בתי המשפט, זו המערכת כולה. בשביל זה צריך תקציבים, הכשרה מתאימה וחקיקה, ולהחליט שזו משימה לאומית לדאוג שנשים יהיו מוגנות.
גורם במשטרה: "אין לנו מה לעשות עד שבוצעה העבירה. הוא לא רצח אותה? אז אין לנו מה לעשות. אנחנו רק יכולים להדליק נורות אזהרה. זה מה שאנחנו יודעים לעשות. אם אישה לא רוצה ללכת למעצר בית במעון לנשים מוכות, זה מה שזה. אין לנו מה לעשות. אנחנו יכולים להשתדל להיות זמינים אבל אין מה לעשות מעבר לזה. צריך לשנות את זה בחקיקה".
תגובת משטרת ישראל: "המשטרה מטפל ביסודיות בכל תלונה או מידע על אלימות בין בני זוג ופועלת בכל הכלים הנתונים לה מכוח החוק, וכך היה גם במקרים שהוזכרו. במקרה הראשון (בת אל), עם קבלת התלונה החשוד נחקר ושוחרר בתנאים מגבילים הכוללים הרחקה. התיק הועבר לעיון הפרקליטות ולהחלטתה. באשר למקרה השני (ירדן), עם סיוםחקירת המשטרה הוגש נגד החשוד כתב אישום.