בעשורים הראשונים לחייו, כל מבוקשו של יונתן דנילוביץ היה להרגיש שייך. אחרי שחווה את האנטישמיות על בשרו כנער בדרום אפריקה של שנות ה-60, וספג מכות וקללות בשל היותו יהודי מבית חרדי, הוא החליט שמקומו במדינת ישראל. אלא שגם כאן הוא מצא מדינה וחברה שלא מכבדות ומחבקות את זהותו, והפעם בגלל נטייתו המינית. החיפושים אחר סביבה תומכת הובילו אותו - בין אם במודע ובין אם לא - לעבוד כדייל ב"אל על" ולהגיע למקומות רחוקים שבהם הומו ויהודי אינן מילים גסות. והוא אכן מצא כאלה.
באותה התקופה, יציאה מהארון הייתה פעולה שלא באה בחשבון עבור הומואים ולסביות בישראל. מעבר לכך שהם סבלו מהתנכלות יום יומית מצד המשטרה וכוחות הביטחון, מדובר בזמנים שבהם משכב זכר היה אסור במפורש על פי חוק. "גיליתי שיש משהו אחר ושקיימים מקומות מודרניים ופתוחים יותר", מספר דנילוביץ על התובנות שרכש עם עבודתו כדייל. אחרי שנים שבהן התנהלות החברה הישראלית גרמה לו להרגיש שמשהו בו לא בסדר, הוא הבין שקיימת אפשרות אחרת. בשנים שעתידות לבוא, הוא יעזור לרבים אחרים להבין זאת.
"הכרתי בניו יורק מישהו שהמליץ לי ללכת לבית כנסת של הומואים בעיר, למרות שלא הייתי דתי", מספר דנילוביץ על אחת החוויות המכוננות שלו בעולם. "בזמנו, מי האמין בכלל שיש דבר כזה? אבל הלכתי וזו הייתה הזדמנות להכיר יהודים הומוסקסואלים. ראיתי את ההומואים בניו יורק: אנשים נורמליים לגמרי מכל תחום שרק אפשר לחשוב עליו, משופטים ועד נהגי מוניות, שפשוט חיים את החיים שלהם. הבנתי שלהיות הומו זה לא אומר שאתה נכשל וחולה, או שזה חטא ושתישאר בודד כל החיים".
דנילוביץ מספר כי בצעירותו היו התרבות והתקשורת מלאות בייצוגים שליליים של הומוסקסואלים: "בכל ספר, סרט או מגזין שכללו דמות של הומו זה הוצג כדבר שלילי. שמענו רק בדיחות, ובמיוחד בדת הכול היה נגד הומואים. לא שמענו על מישהו שהוא הומו מוצלח, כי אם הם היו מוצלחים הם היו מסתירים את המיניות שלהם. לכן חשבתי בהתחלה שלהיות הומו זה דבר שלילי ביותר ואפילו חולני. כל מה שידעתי על הומואים זה שהם אנשים זקנים שעומדים ליד שער בית הספר, ומנסים לפתות ילדים עם סוכריות בכיס. אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות, שאני לעולם לא אהיה כזה. עד שנפקחו עיניי והבנתי שאני בסדר".
לנוכח היחס השלילי כלפי הומואים ולסביות באותה התקופה, אחת המשימות המורכבות עבורם הייתה להכיר הומוסקסואלים אחרים. "היו לי כמה חברים הומואים", נזכר דנילוביץ. "אך רוב החברים שלי היו סטרייטים מ'אל על' או מהאולפן או סתם אנשים שהכרתי. פה ושם היו ערבי ריקודים או מסיבות אבל הרוב היו קטנות והתרחשו בבתים פרטיים. אנשים יצאו לגן העצמאות לחפש מין מזדמן ואותי זה הפחיד אותי נורא. אני לא הלכתי אלא רק שמעתי על זה. אף אחד לא מסר שמות או טלפונים לאחרים כדי לא לחשוף את מי שלא רוצה".
אחרי כמה עשורים קשים במיוחד - ב-1975 החל שינוי קטן: 11 גברים ואישה אחת התכנסו בדירת מסתור בתל אביב והחליטו על הקמת אגודה שתהיה מוכרת בחברה הישראלית, ותייצג את החברה הגאה באופן רשמי (לימים האגודה למען הלהט"ב). רשם העמותות סירב לעמותה להשתמש במילים "הומואים ולסביות", ולכן הוחלט כי שמה יהיה "האגודה לשמירת זכויות הפרט". באותה התקופה, פעילותם של חברי וחברות הקהילה הייתה בעיקר במחתרת. בשנת 1976 הצטרף דנילוביץ לאגודה והפך לחבר פעיל בה. "העובדה שהשם של האגודה היה 'פרווה' מסבירה הרבה ממה שעברנו בתקופה הזו", הוא אומר. "אסור היה להיות חבר בקבוצה של הומוסקסואלים כי אף אחד לא היה נרשם לזה בשמו המלא. בהתחלה זה היה משהו שצריך להסתיר".
ב-1978 החל דנילוביץ לכהן כיו"ר האגודה, ובאחת מגיחותיו לארה"ב הוא הכיר ארגון שנקרא "ארגון גג בין-לאומי של גופים הומואים יהודים". הוא קיבל השראה והחליט שמדובר בהזדמנות ליצור שינוי בישראל: "באחד מהכנסים שלהם הייתי מוקף ביהודים הומואים גאים שלא מפחדים, והחלטתי שכנס כזה צריך להתארח גם אצלנו". וכך היה. בקיץ 1979 התקיים האירוע המכונן הפוליטי הראשון של הקהילה, ולמעשה ההפגנה הראשונה של הומואים ולסביות בישראל: הכנס הבין-לאומי הרביעי של להט"ב יהודים עם בית הכנסת האמריקני "שמחת תורה".
כיאה לאירוע שנועד לייצר שינוי חברתי ותרבותי, מארגני הכנס היו צריכים להתגבר על לא מעט קשיים. כך למשל בתי ההארחה שנבחרו לארח את היהודים שהגיעו לכנס מארה"ב ואת הפעילים הישראלים - בית המלון "מרינה" ובית הארחה בקיבוץ מעלה החמישה - החליטו ברגע האחרון לבטל את ההזמנות מחשש לאבד את תעודת הכשרות, והכנס התקיים במקומות חלופיים.
באי הכנס הצטרפו להפגנה בכיכר מלכי ישראל ששודרה בערוץ הראשון, ובאירוע נוסף נטעו יער בן 3,000 עצים ליד קיבוץ להב, לזכרו של הארווי מילק, נבחר הציבור הראשון בארה"ב מחוץ לארון שנרצח שנה קודם לכן. בקק"ל סירבו להציב במקום שלט המעיד על זהות התורמים. "זו הייתה ממש יריקה בפרצוף, כעסתי ממש", נזכר יונתן בתחושותיו. רק כעבור שנים ארוכות, בתום מאבק ממושך הציבו נציגי האגודה את השלט באופן חד-צדדי באירוע חגיגי שהתקיים ב-29 ביוני 1992.
בכנס שהתקיים ב-1979 הכיר יונתן גם את מי שהיה לבן זוגו ב-39 השנים האחרונות. הקשר בין השניים לעולם יהיה שזור באחת התביעות החשובות והגדולות ביותר שהשפיעו על המאבק עד היום: תביעתו של דנילוביץ נגד אל על. ב-1989 תבע דנילוביץ את החברה שבה עבד כבר שנים ארוכות בטענה שגם לבן זוגו מגיעה הטבת כרטיסי הטיסה שמוענקת לזוגות שאינם חד מיניים. בית הדין לענייני עבודה פסק לטובת דנילוביץ, וקבע שהמדובר באפליה אסורה על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. אל-על ערערה על פסק הדין, הפסידה, ועתרה לבג"ץ. המאבק שהלך והתרחב זכה לחיזוק אדיר בחברה הישראלית ונצרב בתודעה הציבורית.
תוך כדי התנהלות התביעה המשפטית, קיבל הטיעון של דנילוביץ' חיזוק בצורת התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (בינואר 1992), אשר קבע במפורש כי האפליה בגין נטייה מינית אסורה. בשנת 1994 דחה בג"ץ את עתירתה של חברת אל-על. בפסק הדין, שניתן ברוב של שני שופטים (הנשיא אהרן ברק והשופטת דליה דורנר) מול אחד (השופט יעקב קדמי). פסיקה תקדימית זו נחשבת כיום לאחד הביטויים המובהקים ביותר להגנת זכויות האזרח בישראל בכלל, וזכויות הלהט"ב בפרט, והיא מוזכרת תכופות בפסקי הדין העוסקים בקהילה זו.
המשפט הסתיים בניצחון, אולם הייתה זו רק ההתחלה עבור דנילוביץ והאגודה - שהמשיכו להילחם עבור זכויות קהילת הלהט"ב בישראל. דנילוביץ לא עצר ובראשית שנות ה-90 הקים את ארגון תהל"ה, המספק תמיכה להורי להט"ב, ועמד בראשו בשנותיו הראשונות.
היום יונתן בן 76, פנסיונר של "אל על" ומתגורר בדיור מוגן. במבט לאחור הוא מרוצה מהמקום שהוא נמצא בו. הוא מיושב והחברה מקבלת אותו. אולם אינו שוכח את הימים שבהם קשה היה להאמין ששינוי כזה יכול לקרות. "ראיתי עתיד שחור עבורנו בחברה הישראלית", הוא נזכר. "אחרי שנחשפתי לדברים בחו"ל זה השפיע עליי, ואז ראיתי וקיוויתי שאפשר אחרת. זה לא נעים להיות בארון. זה קר, חשוך ומפחיד וקיוויתי שאוכל לצאת לאור".
"קראו לנו סוטי מין וחולי נפש, אהבו גם להרביץ"
חנה קליין, בת 69 מתל אביב, זוכרת גם היא היטב את התקופות הקשות יותר של קהילת הלהט"ב בישראל. בסוף שנות ה-60 היא החליטה לצאת מהארון, וכיאה לתקופה שבה הדבר היה לא מקובל בעליל - אימה לא קיבלה זאת בברכה ואמרה לה שהיא לא מעוניינת בבת כזו. קליין איימה בתגובה לעזוב את הבית. היה זה מקרה נדיר של יציאה מהארון בתל אביב דאז, ומשמעות הדבר הייתה שכלסבית קליין מצאה את עצמה כמעט לבדה.
בת ה-69 נזכרת בשבת גורלית אחת שהיא וחבריה קראו לה "שבת השחורה": בזמן שקליין וחברותיה בילו בחוף הים, השיגה אימה של אחת מהנשים בחבורה, שחשדה כי ביתה לסבית - את ספר הטלפונים שלה. האם הרימה את השפופרת, חייגה להוריהם של כל הרשומים בחוברת – וחשפה בפניהם את העובדה שילדיהם וילדותיהם הומואים ולסביות.
"למזלי הייתי בטוחה בעצמי", נזכרת חנה. "הייתה לי אמונה בכך שמה אני מרגישה הוא אמיתי וטבעי, ולא משנה מה הפסיכולוגים, הדתיים והחוק אומרים. חיכיתי לאיזשהו שינוי, חיפשתי שינוי".
לדברי קליין, חייה השתנו ביום שבו הוקמה האגודה למען הלהט"ב. בימים הראשונים לפעילות האגודה החלו חבריה להגיע לדירות שבהן התכנסו גברים ונשים יחדיו. מעטים אומנם, אבל היה בכך שינוי של ממש לתחושת הבדידות. "הלך הרוח במדינה היה מאוד הומופובי", היא נזכרת. "קראו לנו סוטי מין, חולי נפש, כינו אותנו בכינויים. אהבו גם להרביץ להומואים ולטרנסג'נדרים".
הבעיה הכי גדולה, לדברי קליין, הייתה שלנשים לסביות לא היה איפה להכיר בתקופה ההיא: "גברים נהגו להכיר זה את זה בגן העצמאות, אבל לנשים לא היה מקום מפגש". אז היא החליטה ליצור קבוצת נשים שתהיה חלק מהאגודה, ובה תהיה לנשים הזדמנות להיפגש. את המודעות בעיתון לקבוצה הנשית ולאגודה חנה מספרת שהיו מכניסים בריבוע קטן במדור חוגים. וכך בתוך שנה הן הצליחו להגיע ל-30 נשים שאירחה קליין בביתה.
"הלך הרוח במדינה היה מאוד הומופובי. קראו לנו סוטי מין, חולי נפש, כינו אותנו בכינויים. אהבו גם להרביץ להומואים ולטרנסג'נדרים"
"הדיבור במפגשים היה סביב המאבק לשוויון זכויות", היא מספרת. "וגם כל אחת שיתפה בדברים שהיא עוברת בחיים". אולם מהר מאוד הגיעו חנה והנשים למסקנה שהדיבורים לא מספיקים - ועליהן לפעול. "הרגשתי שהיינו איגוד ללא אידיאולוגיה", נזכרת חנה. לכן, הצטרפה לתנועה הפמיניסטית שקמה באותם ימים בארץ וכללה גם נשים סטרייטיות וגם לסביות. "ההיסטוריה של הלסביות בישראל, היא גם ההיסטוריה הפמיניסטית שלה" מסבירה קלין. "היינו פעילות מרכזיות והשגנו המון".
"הגברים היו שונים מאיתנו והאמירות השוביניסטיות כבר פחות התאימו לנו", אומרת קליין על חבריה לאגודה. מסיבה זו, בסוף שנת 1977 היא החליטה לעזוב את האגודה והקימה יחד עם חברותיה את ארגון "אל"ף" - ארגון לסבי-פמיניסטי, שמאבקו הבולט ביותר היה המאבק למען זכות האישה על גופה. חנה וחברותיה יזמו הפגנות וכנסים שעוסקים בנושא ובמרכזו זכות האישה להפיל הריון.
בהמשך הקים הארגון את המרכז לסיוע קורבנות לתקיפה מינית: "שכרנו שלושה חדרים ואחד מהם הוסב למרכז סיוע. הייתי ישנה שם כדי לעזור לנשים במצוקה והיו מתקשרים לאיים עלינו ברצח". בשלב מאוחר יותר חזר הארגון להיות חלק מהאגודה, ויחד הם יזמו את ההפגנה הראשונה של ההומואים והלסביות שהתקיימה ב-1979.
קליין מביטה בדרך הארוכה שעברה החברה הישראלית ביחסה להומואים ולסביות, ובשינוי שהתרחש לאט במשך 45 שנים, ומתעורר בה חשש שההישגים הרבים לא יישמרו. "חייבים להמשיך הלאה, אבל יחד עם זאת לזכור מה היה פעם", היא מבהירה. "חבר'ה צעירים בקהילה לא מבינים למה הם צריכים להיות פעילים ולשמור על הזכויות שלהם. הם חושבים שהם נולדו לזה וזה פשוט לא נכון".
"עיניו של השר אוחנה עצומות, הוא לא רואה את המציאות"
בשנים האחרונות גוברת נציגות הלהט"ב בכנסת, וכיום מכהנים בממשלה שני שרים מהקהילה - השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה ושר הרווחה איציק שמולי. אלא שלצד הנוכחות המבורכת בתפקידים הבכירים, לא כולם בקהילת הלהט"ב מרוצים מפועלם של הנבחרים בסוגיות הנוגעות ללהט"ב ולעתים נשמעת ביקורת - בעיקר לעברו של הנציג מהליכוד.
בריאיון שהעניקו יחד השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה ובן זוגו, אמר האחרון על המאבק למען זכויות הלהט"ב: "אפשר להגיד שהמאבק הזה נגמר. השר לביטחון הפנים הוא גיי. ישנם חמישה ח"כים שהם גייז. די, זה כבר לא עניין גדול. למעט שניים-שלושה דברים נקודתיים קטנים - המאבק נגמר". דנילוביץ מתקומם לשמע דברים אלה, ומבהיר שלמרות השינוי המשמעותי, שהיה לו חלק גדול בו, הדרך לשוויון זכויות מלא בישראל עדיין ארוכה.
"זה מאוד מפריע לי ששר בממשלה אומר שאין בעיות", אומר דנילוביץ. "זה אומר שהוא עם עיניים עצומות והוא לא רואה את המציאות. אז אני שואל את עצמי אם הוא לא רואה את המציאות של הרבה דברים אחרים. המאבק נגמר? זה ממש שטויות. יש עוד המון בעיות. יש עוד המון בעיות ועשרות חוקים שמפלים אותנו. מה עם הקהילה הטרנסית שסובלת מאלימות ואפליה ממסדית בכל יום ושעה? מה עם טיפולי המרה, נישואים ואפילו לא דיברתי על האפליה באימוץ ופונדקאות".
קליין אומנם מכירה את השר אוחנה ומחבבת באופן אישי, אבל גם היא חולקת על הדעות שהשמיע בריאיון עם בן זוגו. "הוא אמר מה שאמר מתוך היעדר ידע ומתוך זה שהוא מגיל 15 מחוץ לארון", טוענת הפעילה הוותיקה. "הוא לא ראה מה שאני והדור שלי ראינו. כולנו עכשיו הולכים ונעלמים ולכן חשוב לשמר את ההיסטוריה שלנו. הוא חושב שהוא נולד לעולם טוב אבל אנחנו עבדנו קשה בשביל שהוא וגם איציק שמולי יהיו היום בממשלה".
"אני שמחה שיש היום בממשלה שני שרים הומואים, אבל אני חושבת שהם לא מבינים מה הם השיגו", ממשיכה קליין. "הם במקרה אנשים פוליטיים והומואים, ולא מייצגים כלום, אבל אין להם הבנה וידע בכל מה שקשור לקהילה הגאה. הם גם לא חייבים, וזכותו של אוחנה להגיד מה שהוא רוצה. אני רק חושבת שהוא לא המנהיג שלי ולא של הקהילה".
אחרי 45 שנה: הקהילה הגאה מקימה ארכיון ראשון
בימים אלו, 45 שנים אחרי הקמת האגודה למען הלהט"ב ומיסוד הקהילה הגאה בישראל, היא יוצאת בפרויקט להקמת הארכיון הדיגיטלי הגאה הראשון. הארכיון ישמש את הקהל הרחב, שימוש חופשי וחינמי, וגם לתלמידים וסטודנטים, כאשר עיקר המאמץ הראשוני של הארכיון יהיה דיגיטליזציה של חומרים קיימים ואיסוף חומרים נוספים. הארכיון יהווה מאגר של העבר הקהילתי, ויספק עדויות וסיבות לפעילות בעבר והחלטות עכשוויות.
באגודה מציינים כי מרבית המידע וההיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל מצוי אצל חברי וחברות הקהילה בביתם. "דור מייסדי הקהילה הולך ונעלם", אומרת יו"ר האגודה הילה פאר. "אם אנחנו לא נשמר את ההיסטוריה ונוקיר את המייסדות והמייסדים האמיצים שבזכותן ובזכותם אנחנו כאן, לא נוכל לשחזר זאת לעולם. חובה עלינו לשמר את החומרים ולספר את הסיפור שלנו כקהילה חזקה שעדיין נאבקת על זכויותיה. חומרי הארכיון יספרו את הסיפור של הקהילה, יתעדו אירועים ואנשים, ויהיו מקור חשוב לאינפורמציה ומחקר. הם ההיסטוריה המתועדת של הקהילה, של מוסדותיה ותרבותה הרשמית הבלתי רשמית".