תמי ארד נזכרת ברגעים שבהם רון נחטף: "זעקתי מאימה ומתסכול"
בפוסט מרגש שכתבה, תיארה אשתו לשעבר של הנווט השבוי את השנים הקשות של הציפייה והאכזבה • היא סיפרה גם על המצוקה של רון שהשתקפה במכתבים שקיבלו ממנו: "הגעגועים לביתו התינוקת היו בלתי נסבלים" • ארד ביקרה את התנהלות הצבא בימים ההם: "אחת ההחמצות הגדולות של מערכת המודיעין"
זמן רב לאחר שלא התבטאה בנושא, תמי ארד, אשתו לשעבר של הנווט השבוי רון ארד, כתבה היום (שבת) פוסט מרגש ובו סיפרה על השנים הראשונות שבהן רון היה בשבי. בפוסט תיארה בכאב את הרגעים שלאחר ההתרסקות של המטוס של רון, את התחושות הקשות שעלו מהמכתבים שכתב מהשבי, וגם ביקרה את ההתנהלות של המעורים במשא ומתן שלא הצליחו להשיב את רון הביתה: "נעשו טעויות קריטיות". ארד כתבה את הדברים 34 שנים אחרי האירוע הנורא שבו מטוס הפאנטום שבו טס רון התרסק, והוא נפל בשבי בלבנון.
"במהלך השנים רון שקע בתודעה הקולקטיבית כאחת ההחמצות הגדולות של מערכת המודיעין", פתחה ארד את הפוסט. "נדמה לי שהיה השבוי הראשון, שהתקבלו ממנו מכתבים ותמונות והוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה".
ארד תיארה גם את רגעי האימה הראשונים שבהם הבינה שהמטוס של רון התרסק בשטח אויב. "השעות הראשונות של נפילתו בשבי של רון היו קריטיות", כתבה. "ברגעים ההם, כשלוש שעות לאחר ההתרסקות, זעקתי מאימה ותסכול. בדיעבד אני יכולה להבין את השיקולים ועם זאת ההחלטה הזו הייתה הראשונה בשרשרת ההחלטות שחרצו את גורלו של רון".
"השנים הקריטיות להצלתו של רון היו השנים הראשונות אבל כמי שהתגוררה בשיכון משפחות וכמשפחה שראתה את השירות הצבאי כשליחות האמנו שיש על מי לסמוך", הוסיפה ארד. "בשנים הללו נעשו טעיות קריטיות ואנחנו משפחתו של רון יצאנו למאבק ציבורי רק אחרי שלוש שנים של שתיקה".
ארד גם סיפרה על המכתבים והתמונות שקיבלו מרון בשנתיים הראשונות שלו בשבי. "גם היום אני מתקשה להתבונן בתמונות אבל הן העידו כי הוא חי וזה היה המון", כתבה. "המכתבים צרבו מהסבל שהוא חווה. מצוקה של אדם פעיל וסקרן שנכלא במרתף אטום ללא אופק .'כמו חיה כלואה', הוא כתב באחד המכתבים על תחושותיו כשהניחו לו אוכל במקום כליאתו ונעלו. בדבריו הוא תיאר מצוקה של מי שנקטף מחייו, מבני משפחתו, ומבתו התינוקת שאליה הגעגועים בשבי היו בלתי נסבלים".
לבסוף סיפרה ארד איך יצאו למאבק למען רון רק אחרי כמה שנים, מאבק שלא צלח בסופו של דבר: "התוצאה כידוע היא כשלון חרוץ. רון לא חזר הביתה. הדבר היחיד שאולי הצלחנו בו הוא לקבע את רון בתודעה הלאומית, לחקוק באיזה אופן את גורלו בלבבות ובכך אולי למנוע בעתיד את הטעויות שנעשו עימו בתחילת הדרך".