קל לקרוע, קשה לחבֵר. קל לפלג, קשה לאחד. מילים כמו אחדות נתפסות כמתקתקות, עגולות. המאחֶד נתפס כמי שמוותר על ערכיו ואמונותיו. אנשים מדברים בשפה של קצוות אבל רוצים לחיות במרכז. חיים משותפים אינם פריבילגיה אלא הכרח.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

המשבר שאנחנו חווים הוא לא חדש. הפיצול והקיטוב בין הקהילות השונות נוכח בחיינו שנים רבות. כמו נגיף מסוכן הוא נסתר מן העין. התעלמנו מהקשיים של החברה הערבית, לא רצינו להקשיב לנרטיב החרדי. מגזרים שלמים דואגים רק לעצמם, לרווחת שולחיהם. הקורונה חשפה את עומק השבר, את הניכור, את חוסר ההכרות, את התפוררותה של הסולידריות הבסיסית ההכרחית לקיומה של החברה.

הקהילה החרדית מבוססת על ההפרדה. המודרנה מהווה איום על יסודות החיים הדתיים והתרבותיים. מה שנחשב קידמה ונאורות אצל האחד, נחשב כסכנה קיומית אצל האחר. הם בוחנים בזהירות את מידת השתלבותם בחברה. הם לא רוצים להשתלב, הם רוצים לחיות בנפרד. אנחנו צריכים לכבד אותם. צריך שניים לטנגו.

עימותים בין המשטרה למפגינים חרדים במודיעין עילית (צילום: דוברות המשטרה)
צילום: דוברות המשטרה

באופן מוזר, רוב ערביי ישראל רוצים להשתלב בחברה הישראלית, אלא שהישראלים לא מעוניינים בהם. המנהיגות הישראלית מעוניינת בהשתלבותם של החרדים – אבל הם לא מעוניינים בהשתלבות אִתנו.

חרדים ישמחו לשפר את איכות חייהם, לאפשר פרנסה בכבוד לילדיהם, לבנות שכונות מגורים ראויות ומרווחות. אבל הם לא מוכנים לשנות את אורח חייהם; את ייחסם ללימוד תורה כבסיס הקיום; לשנות את מערכת היחסים בין גברים לנשים. זו זכותם.

ויש גם חרדים אחרים, כאלה שלא פוחדים מהשתלבות, כאלה שרוצים להתקרב אל הישראליות. אבל הם יעשו זאת, בדרכם. זו לא רבולוציה אלא אבולוציה.

אסור לנו להאשים אותם בשל רצונם בחיים נפרדים. אני מכיר לא מעט פרשיות בהיסטוריה של ישראל בה חילוניים סֵרבו שחרדים יתגוררו בשכונתם. אני מכיר בהלה של מגזרים רחבים מכל מה שמריח מסורת ויהדות. מי שמאשים את החרדים בהסתגרות חייב לבחון גם את עצמו.

הפגנות החרדים בירושלים נגד הסגר בשכונות (צילום: פיטוסי , פלאש/90 )
צילום: פיטוסי , פלאש/90

שנים רבות מדינת ישראל אִפשרה לחרדים לנהל את חייהם לידנו. אנחנו אפשרנו להם לחיות בנפרד. אולי אפילו שמחנו שהם מסוגרים בשכונותיהם. נגיף הקורונה פורץ את חומות הניכור בין קהילות שונות ו...'מדביק' אותנו אחד לשני. אלמלא הוא, היינו מתבשמים מעוד דו"ח על חרדים באקדמיה ומספרים לעצמנו שאוטוטו...הם יהיו 'כמונו'. אבל הנגיף המֵדבק הנכיח את עוצמת הפער.

מגפת הקורונה מסכנת את הגוף. מבחינת החרדים - הקורונה מאיימת גם על הרוח ועל מהות החיים הדתיים. בית הכנסת אינו מקום מפגש, מרחב כינוס - אלא הלב הפועם של החיים. ישיבה ותלמוד תורה אינה מסגרת חינוך - אלא מהות הקיום. לכן, יש בין המנהיגים החרדיים המדברים על קיום החיים הדתיים במונחים של פיקוח נפש.

שנים רבות השקענו בהשתלבות כלכלית של החרדים. לא עשינו זאת מפני שדאגנו להם. עשינו זאת מפני שדאגנו לעצמנו: לתל"ג, לתעסוקה. מספרם ההולך וגדל הפך לאיום על עתידה של ישראל. אבל לא ניסינו להבין אותם, את תרבותם. רוב הישראלים לא מכירים את החרדים, את אורחות חייהם, הם לא ביקרו בעריהם.

בדיקת קורונה במגזר החרדי (צילום: נתי שוחט, פלאש/90 )
בדיקת קורונה במגזר החרדי | צילום: נתי שוחט, פלאש/90

כל זה לא מצדיק את ההתנהגות של חלק לא קטן מהציבור החרדי. חלק ממנו מורד בהנחיות הבריאותיות, אחרים מעגלים פינות, כאילו הם מרמים את הפריץ, וציבור לא קטן – נאמן להוראות ומקפיד עליהן קלה כבחמורה.

אנחנו ברגע מכריע. אם לא יחול שינוי מהותי, תתפרץ מגפה מסוכנת: שנאת חרדים. ישראלים רבים רואים בחרדים כמי שאשמים בסגר, כמי שפוגעים בכלכלה. רבים מאשימים את החרדים בעובדה שהילדים לא הולכים לבית ספר. הם לא מבינים איך בשעה שילדיהם מסוגרים בבתים, נפתחים בתי ספר וישיבות במגזר החרדי.

אינני משוכנע שהמנהיגות הרבנית והמנהיגות הפוליטית מבינים את ההשלכות העתידיות החמורות. קרוב הרגע שהציבור הישראלי יפסיק להתייחס לחרדים כאחים רחוקים, אלא כזרים מנוכרים המסכנים את קיומנו. בה בעת, לתהליך הזה יכולות להיות השלכות גם על היחס של צעירים ישראלים לא רק לחרדים, אלא ליהדות בכלל. 

חרדים מחוץ לסופרמרקט (צילום: יוסי אלוני, פלאש/90 )
צילום: יוסי אלוני, פלאש/90

חרדים רבים מבינים את סכנות המגפה ונשמעים להוראות. ואף על פי כן - התמונה הכללית מדאיגה. על המנהיגות הרבנית והפוליטית להבין שאנחנו בשעת חרום. הקורונה אינה משחק, ומי שמזלזל בה יכול להרוג במו ידיו את אבא או אמא; את סבא או סבתא; את ראש הישיבה או האדמו"ר. כשזה נעשה מתוך מודעות, זה הרג בכוונת תחילה.

אסור לנו לוותר על החרדים, אסור לנו לוותר לחרדים. הקהילה החרדית היא נדבך משמעותי בסיפור חייה של מדינת ישראל. עזר מציון; זיכרון מנחם; מתנת חיים; זק"א וארגון הצלה - הם חלק מהסיפור מעורר השראה של מדינת ישראל. ישיבות כמו פונוביז', חברון, פורת יוסף ומיר, הם חלק מהזהות של מדינת ישראל.

אסור לנו לוותר על החרדים מפני שהם אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל. אסור לנו לוותר על החרדים מפני שגיסי, אחותך, בן הדוד שלך או סבא שלנו הם חלק מהקהילה החרדית. לא נוותר על חלקים מהמשפחה הפרטית שלנו. אסור לנו לוותר על החרדים מפני שהם חלק מההיסטריה שלנו. על כולנו מוטלת החובה שיהיו גם חלק מההווה והעתיד המשותף שלנו.

ואסור לחרדים לוותר עלינו. רק חוטים דקים אחרונים מהחבל קושרים בינינו. עוד טיפה, עוד קצת והחבל ייקרע. כשהחברה החרדית תבין שחברה הישראלית אדישה לקיומם, זה יהיה מאוחר מידי.

אז מה עושים?

  • די להכללה. מפסיקים להתייחס לכל החרדים כמקשה אחת. פועלים בחריפות נגד פלגים קיצוניים וקהילות סוררות. כשמדברים על כלל החרדים, מחלישים את המנהיגות המתונה. אין להתעלם מקולותיהם של רבנים ומנהיגים שיצאו בגאון כנגד מפירי הסדר, פורעי החוק, מפיצי הנגיף, המסכנים את חייהם של הקרובים להם. בואו נחזק את המנהיגות המרכזית. אל לנו להחליש אותה. כולנו שונאים הכללות, כל עוד זה נוגע בנו. כולנו חוטאים בהכללות כל עוד זה נוגע לאחר.
  • מתאימים את ההסברה לתרבות ולשפה החרדית.  מערכת הסברה אפקטיבית צריכה לפנות לקהילה ב'חרדית' ולא ב'ישראלית': "חל דין רודף על מי שמבקר את אבא ואימא מבלי להקפיד על כללי הקורונה", ועוד.
  • נוקטים ביד קשה כלפי מפרי תקנות קורונה. באופן פרדוכסלי, הסכמה ואולי אף הובלה של המנהיגות החרדית להפעלת מתווה רמזור מותאם, שקוף, לכלל החברה הישראלית, תסייע לאיחוי הקרע.
  • מוצאים דרך מקובלת לפעילותה של מערכת החינוך החרדית, תוך התאמתה לפתיחת מערכת החינוך של כלל ילדי ישראל.

אנחנו במלחמה. היא מאיימת על כולנו. היא תוקפת את הגוף והנפש. די לנו בסכנות הבריאותיות והכלכליות. זו לא העת למלחמת אחים. הושטת יד לשלום – היא צו השעה.

>> שר החינוך לשעבר ונשיא תנועת "פנימה", הרב שי פירון‎