19 באוגוסט, הבוקר עולה על קיבוץ הזורע, וטלי וייס מגיעה כמדי יום לפתוח את שעריו של אחד המוסדות החשובים ליושבי המקום - המוזיאון על שם וילפריד ישראל. אולם אין זה יום ככל הימים, וברגע שהיא מבינה את שעיניה רואות היא מוכה מיד בתדהמה. "אני מסתכל על הידית ורואה שהיא שבורה", היא נזכרת. "אני מביטה למטה, מסתכלת על המנעול ורואה שגם הוא שבור. פתאום הבנתי שמשהו קרה כאן - הייתה פריצה. נכנסתי וחשכו עיניי, ברגע שקלטתי הלב שלי התחיל לדהור, ועד הערב הוא דפק בצורה מואצת ונוראית. לא נרגעתי".
33 פסלים עתיקים נגנבו מהמוזיאון. שמאי אומנות העריך ששווי הפריטים שנלקחו הוא שני מיליון שקלים, אבל בקיבוץ הזורע, שכל חבריו היו מבקרים במקום מדי חודש בילדותם, מבהירים שלפסלים הללו אין מחיר. כראיה לעומק הפגיעה, הנויניק של הקיבוץ רן סולומון לא מהסס להשוות את האירוע לפעולה של דאע"ש. "נכנסים, שוברים, הורסים, זורקים פסלים על הרצפה", הוא אומר בכעס. "כל מיני תמונות כאלה של המלחמה בדאע"ש בסוריה, ושל בית הכנסת הגדול בחלב נחרב ונשבר. ככה אני מרגיש".
אולי זה אדם שנוטה להגזים, חשבנו, אז שאלנו חבר קיבוץ מבוגר יותר מה דעתו על השוד. הוא פרץ מיד בבכי. "אנשים בקיבוץ בכלל לא רוצים לדבר על השוד", מסבירה וייס, מזכירת המוזיאון ומדריכה בו. "זה כל כך פגע בהם. האוסף הזה הוא בבת עינינו. ואני לא מדברת דווקא על ערכים כספיים, אלא רגשיים. מדובר באוסף של פסלים עתיקים מסין, הודו, תאילנד וקמבודיה. מוזר ככל שזה יישמע, הפלאחים מעמק יזרעאל התחברו אליהם".
אחד הפסלים שננצרו היטב בליבם של חברי הקיבוץ הוא זה שהם מכנים "השומר". מדובר בדמות של חייל סיני הלבוש בשריון צבאי, שהייתה חביבה במיוחד על המבקרים למוזיאון. "זה פסל של שומר קברים, דמות חצי מפחידה וחצי מצחיקה", מסבירה ענת טורבוביץ', אוצרת לאומנות אסיה. "בזמנו, על קבר של אציל או קיסר היו שומרים, והוא נחשב לאחד מהם. הפסל הזה מתקופת טאנג, שיא הפריחה של סין. והתפקיד שלו היה להבריח רוחות רעות מהקבר".
"המציל היהודי" מבקר בקיבוץ
הסיבה המרכזית לערך הרגשי שנושאים הפריטים שנגנבו היא הסיפור שעומד מאחורי הגעתם לקיבוץ, כמתנה מאדם בשם וילפריד ישראל. שמו של ישראל כמעט אינו מוכר בציבור הישראלי, אך מדובר בגיבור ענק שהציל אלפי יהודים. הוא היה יהודי בעצמו, בן לאב גרמני ולאם אנגליה. מאביו ירש את בית הכלבו הוותיק והגדול ביותר בברלין.
בצעירותו, לפני שניהל בעצמו את "כלבו ישראל", הסתובב וילפריד בארצות המזרח הרחוק ורכש שם חפצי אומנות. לאחר עליית הנאצים לשלטון היה וילפריד בקשרים עם חבורת צעירים יהודים שלימים יקימו את קיבוץ הזורע. הוא השתמש באזרחותו הבריטית, בקשריו ובהונו המופלג כדי להוציא יהודים מגרמניה. הוא היה האיש המרכזי מאחורי מבצע ה"קינדר טרנספורט", חילוצם של עשרת אלפים ילדים יהודים מגרמניה לאנגליה.
ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הספיק ישראל לבקר את חבריו בקיבוץ הזורע והוקסם ממה שראה. שלוש שנים אחר כך, כשחזר ממשימת הצלת יהודים בספרד ופורטוגל, הופל מטוסו של מעל הים על ידי מטוסי חיל האוויר הנאצי. "ואז נפתחת הצוואה שלו" , מספר ד"ר אילן בר, חבר בקיבוץ. "ובה הוא מוריש אוסף מאוד נדיר של המזרח הרחוק בעיקר, גם הקרוב, לחבריו בקיבוץ הזורע".
"האוסף הזה בחלקו הוא של וילפריד וזה מה שנשאר ממנו, הדבר היחידי שנושא את שמו בעולם. זה ממש לפגוע בקודש הקודשים"
טלי וייס
ואולם, הירושה המיוחדת עוררה סערה בקיבוץ הקטן והצעיר. "שבע שנים אחרי שהם עלו על הקרקע, הם פה בצריפים ואוהלים, עוד אין מדינה. ומתפתח ויכוח גדול האם הם יכולים לקבל את הצוואה", מספר בר. "מה שהכריע בסוף זה שהחברים היותר קרובים של וילפריד ושוחרי האומנות מתחייבים לקיבוץ שהקמת המוזיאון, תחזוקו ותפעולו ייעשו בזמנם החופשי אחרי העבודה, ואז הקיבוץ הסכים והחלה הבנייה".
"כשגילו שהוא הוריש את האוסף שלו לחברים בקיבוץ זה היה הלם גדול", סיפרה וייס. "לא היה פה שום דבר, לא היה מה לאכול, הם התחלקו בביצה. מוזיאון זה דבר יקר, ומה הם צריכים את זה. היו פה שיחות קיבוץ סוערות מאוד. מעבר לכך, קיבוץ קטן שמחזיק מוזיאון לאורך שנים, זה לא עניין וולונטרי אלא החלטת קיבוץ, והוא עובר בירושה לילדים שצריכים לשאת בנטל הכלכלי וכך הלאה לנכדים, 70 שנה אחרי, והמוזיאון הזה עדיין קיים".
"מסתבר שזו הייתה פריצה מתוכננת ומקצוענית"
בשעה 1:42 בלילה נקלטים לראשונה שלושת השודדים במצלמה אבטחה, כשהם חוצים את הדשא הגדול שבין חדר האוכל של הקיבוץ למוזיאון. "המצלמה הייתה כלפי מעלה, ובסרטון רואים איך שאחד הפורצים לוקח מוט ומעלה אותה למעלה", מספרת וייס. מערכת האזעקה המיושנת לא הפעילה התרעה כשנותקה, ו-10 דקות בלבד לאחר שחדרו למוזיאון היו השודדים כבר בחוץ, חוצים את הדשא הגדול בכיוון ההפוך.
במצלמות האבטחה הם נראים חוצים את חצר המשק. הראשון חובק פסל גדול, השני עם פסל בימינו ומספריים גדולות לחיתוך ברזל לשמאלו, והשלישי סוחב את הפסל הכי גדול - את "השומר". מאז שנצפו הגנבים עם שומר הקברים יש חור שחור של 45 דקות, לא ברור היכן הם, אבל ב-2:45 לפנות בוקר הם נצפים שוב, בדרך חזרה למוזיאון ל'נגלה' שנייה. פתאום הם עוצרים. יש להם רעיון. אחד השודדים ניגש למכבסה ולוקח בהשאלה סדין אחד ושני שקים. זה יהיה מאוד שימושי לאסוף בתוכם את השלל.
בסיבוב השני הם כבר פחות ממהרים. ב-3:20 לפנות בוקר הם חוצים את חצר המשק, הראשון עם שק מלא על גבו ובידו השמאלית המספריים הגדולים, השני עם פסל גדול על הכתף ופסל קטן בידו השמאלית, והשלישי מתאמץ להדביק אותם - גם הוא עם פסל בידו ושק כבד על גבו. כמעט 40 דקות אחר כך הם בדרכם החוצה.
"הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי אותו מחזיק את 'השומר' היה - רק שלא ייפול", סיפרה וייס על הצפייה בתיעוד של אירועי הלילה בקלטות האבטחה. "גם הוא הוא לא יהיה אצלנו, שלפחות יישאר שלם. שלא יקרה שום דבר לשום פסל, יש שם דברים שבירים".
השודדים יוצאים ברגל דרך השער האחורי של הקיבוץ, אבל משהו לא מסתדר. השודדים פתאום קלי רגליים. לא כל השלל איתם, ודאי לא הפסלים מהנגלה הראשונה ובהם שומר הקברים. מאוחר יותר גילו אנשי הקיבוץ - השלל כלל לא יצא מהיישוב באותו לילה. "אחרי יומיים הבנתי את זה, זה הטריף אותי", מודה וייס בכעס. "כל הגניבה הזאת הטריפה אותי".
מי שדד את המוזיאון?
הגניבה ממוזיאון וילפריד הסעירה גם חברי קיבוץ שעזבו אותו לפני עשרות שנים, ועוררה שאלות קשות על המניע שעומד מאחורי המעשה - ועל השותפים לו. במסגרת התעלומה, התנהלותם הנינוחה של השודדים והתמצאותם בשטח מעלה את החשד שקיבלו סיוע ממישהו שמכיר היטב את המקום, אולם חברי הקיבוץ מסרבים בתוקף לדון באפשרות הזו. חלקם טוענים כי הפשע נעשה על רקע הביקורת הציבורית כלפי הקיבוצים.
"יש כאן שותף לדבר הזה? אני לא יודע", אומר סולומון הנויניק. "אין לי מושג ואני לא נכנס לזה. אני רוצה לנסות לשמור על המקום הזה נקי כמה שאפשר". גל אבריאל, חבר קיבוץ, התייחס לחשדות: "כל אחד יכל לסמן מישהו או משהו, את נקודות הכשל בעיניו, חברי קיבוץ שפחות סומכים עליהם. יש אנשים שמזוהים עם הצדדים היותר 'אפלים', שיכולים להיחשד באופן כזה או אחר על ידי קבוצת החברים הרחבה שנקראת קיבוץ".
"ראיתי את הסרטון של הבחור הצעיר הזה הולך עם הקפוצ'ון ומחזיק מתחת לזרועו את הפסל של שומר הקברים כאילו שזה שק תפוחי אדמה, נחמץ הלב", אומרת בזעם האומנית תמר פלג, חברת קיבוץ הזורע בעבר. "לדעתי זו לא רק חמדנות, זה יותר מזה. נקמה, פשע שנאה, תג מחיר".
אופיר בר, יוצא הקיבוץ, חשב גם הוא תחילה על פגיעה מכוונת בקיבוץ: "באותו זמן היה הרבה מאוד דיבור על הנושא של האסי, תמיד הסיפור הזה של הקיבוצניקים נגד האחרים. חשבתי שזה קשור לעניין הזה ברגע הראשון". ואולם, בהמשך שינה את דעתו: "אחרי שהתחלתי לקבל את התמונות, מיד ראיתי שזה לא משהו כללי. אם מישהו היה רוצה להחריב את המקום, הוא יכל לעשות שם הרס מוחלט בחמש דקות".
כשמתבוננים בתצוגה, רואים שהגנבים "גילחו" פריטים מסוימים והתעלמו מאחרים. "אני כל הזמן תוהה לגבי זה, מה היה ההיגיון, מה הדריך אותם. אני לא באמת יודעת", אומרת טורבוביץ'. תשובה אפשרית לכך מציע יורם ברייר, שמאי אומנות: "יכול להיות שהם עבדו בשיטה, שנתקלתי בה בעבר, שבאמצעות הטלפון הם העבירו צילומים למישהו שישב מרחוק וכיוון אותם".
באשר לשאלת יעדם שאליו יגיעו פריטי האומנות, טורבוביץ' מסבירה כי סביר להניח שהם יגיעו לידיים זרות ולא יישארו בישראל. "הקונים יהיו מחו"ל", היא מסבירה. "אני מניחה שבסוף זה יגיע למזרח, גם בגלל שאלה דברים גנובים, ובאירופה אי אפשר למכור אותם".
מבדיקה מול המשטרה עולה כי אין פריצת דרך בחקירה, והשאלות המסקרנות עדיין תלויות באוויר. היכן הוטמן השלל והאם אחד הגנבים, אולי המוח שיזם, מתגורר בקיבוץ. הראשים של בודהה היו עדים למעשה אבל הם שותקים. מה זה משנה להם שווילפריד הגיבור קנה אותם, והופל מעל הים, והוריש אותם ליישוב משונה בארץ רחוקה, שבנה לכבודם מוזיאון, ושבאחד מלילות הקורונה נגנב 'השומר' שמישהו כבר גנב פעם מתוך קבר בסין. החיים הם מעגל של סבל, אמר בודהה, עצם עיניים וראה את האור.