טקילו ארגה לא דמיין שכך עדיין חיה סבתו באתיופיה. כבר מרגע הנחיתה, דרך הנסיעה ברחובות אדיס אבבה, התמלאו הציפייה וההתרגשות שלו גם בתחושות זרות ופליאה. "היא גרה בבית מבוץ, אין מקלחת, אין אור. זה לא מתאים לאישה בת 100", הוא משחזר. "הרגשתי רע שאני ישן בבית על מזרן טוב בזמן שהיא שם". הוא לא ישכח את הדמעות והבכי ששטפו את הנשים המטפלות בסבתו כשהתקרב אל הבית: "אמרתי לה: 'באנו לקחת אותך, כולם מתגעגעים אלייך'. היא ענתה לי 'אני אוהבת אתכם', ומיד פרצה בבכי. היו לי פרפרים בבטן, אף פעם לא התרגשתי ככה".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
המפגש הזה הוא רגע של אור בתוך טירוף ביורוקרטי של אטימות. טקילו ארגה עלה מאתיופיה לישראל לפני שני עשורים, אך סבתו האהובה בזונש יגזאו נותרה לבדה מאחור - הרחק ממשפחתה ומקרוביה. לאורך כל השנים הבטיחו במשרד הפנים הישראלי להעלות אותה ארצה, לאחד אותה עם משפחתה, אך הזמן חלף וגם כשהגיעה לגיל 100 לא זכתה לבשורה המיוחלת. לאחר מאבק ממושך ובעזרת עמותת "Dreamers" הצליח הנכד להשיג אישור שהייה זמני ולהביא את סבתו לביקור איחוד משפחות בארץ. אלא שהשמחה הגדולה התחלפה במהרה בכעס על אטימות המערכת שסירבה להאריך את השהייה. יגזאו הלכה לעולמה לפני שקיבלה אזרחות ישראלית.
הסיפור מתחיל לפני 21 שנים בבירת אתיופיה, כשארגה היה רק בן 13 ושוכן יחד עם אחיו, דודיו וסבתו במחנה מעבר שממנו יעלו לארץ ישראל. אחרי שמונה חודשים במחנה החלה עליית המשפחה. ראשונים לצאת לדרך היו ארגה, הוריו ושלושה מאחיו. מאחור נותרו אחיו הגדול של ארגה, אחותו וסבתו בזונש - שנתלו בהבטחה כי בתוך שבועיים יתאחדו עם קרוביהם בארץ הקודש. ואולם, האחות עלתה על המטוס רק כעבור שנתיים, האח המתין שבע שנים ארוכות - והסבתא הושארה מאחור. עד היום לא קיבלה המשפחה הסברים להתנהלות זו.
מהרגע שהגיעה המשפחה ארצה החל המאבק להעלות את יגזאו לישראל ולאחד אותה עם קרוביה. דודו של ארגה הוביל את המאמצים, והגיע לעתים קרובות למשרד הפנים כדי לברר על ההתקדמות בעניין. במקביל, דאגו בני המשפחה לנסוע מדי כמה חודשים לאדיס אבבא כדי לדאוג לרווחתה של סבתם ולהשגיח שלא תהיה בודדה בארץ הרחוקה. ב-9 באפריל 2012 חתם שר הפנים דאז אלי ישי על מסמך המאשר את עליית יגזאו לישראל, אולם הטיפול בנושא נדחה וירד מסדר היום עם חילופי הממשלות והשרים בשנים שלאחר מכן.
עם פטירת דודו של ארגה, החליט הנכד הצעיר למלא את מקומו ולשאת את המאבק על כתפיו. הוא חבר למטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה, יצא להפגנות, ערך בירורים ואף הגיע לספר את סיפורו בוועדות בכנסת. לא נותר עובד אחד במשרד הפנים בנתניה שלא הכיר את פניו. "20 שנה הם הרדימו את המשפחה שלי", מספר ארגה. "עד שצצתי להם בכל אמצעי תקשורת והם הבינו שאני לא מתכוון לוותר, זה מה שעזר לי".
"הבטחתי לסבתי כל כך הרבה פעמים שלא משנה איך, אני אביא אותה לישראל. אמרתי לה: כל עוד את חיה, אני אביא אותך לכאן"
בסופו של דבר הופעותיו הנמרצות של ארגה בתקשורת נשאו פרי. בעקבות אחת הכתבות פנתה אליו עמותת "Dreamers" - ארגון שמחבר בין אנשים וחלומות לבין חברות שיכולות להגשים אותם - והודיעה לו שתסייע לו בכל מה שיצטרך. מנכ"ל ההפקות של העמותה, עמרי מרון, ליווה אותו למשרד הפנים ויחד הם הצליחו סוף סוף להשיג ליגזאו אישור לביקור זמני בארץ. ואולם, במשרד הפנים ביקשו לוודא שבת ה-100 לא תישאר בישראל, וחייבו את בני המשפחה ואת העמותה בערבות הגבוהה ביותר שמאפשר החוק - 50 אלף שקלים.
לאחר קבלת האישור והעמדת הערבות הנדרשת, נסע ארגה במימון העמותה להביא את סבתו ארצה. "יום לפני הנסיעה היא אמרה לי בטלפון שכבר 20 שנה מבטיחים לה שהיא תעלה, אבל אף אחד לא הביא אותה למרות שהיא כל כך מבוגרת ושכל המשפחה שלה בישראל. זה קרע לי את הלב. הודעתי לה שמחר אני מגיע", סיפר ארגה. בחודש נובמבר 2018 נחת ארגה באדיס אבבה ומיהר אל האזור שבו גרה סבתו.
"באנו לקחת אותך, כולם מתגעגעים אלייך"
הדרך לבית סבתו שונה מהנוף העירוני שנגלה לעיניו כשרק נחת בעיר הגדולה, בירת אתיופיה. ארגה ביקר אותה לפני שנים, כשהשתחרר מצה"ל אחרי שירות קרבי בצנחנים, ונדמה היה כי מעט מאוד השתנה מאז שעזב את המקום בפעם האחרונה. תנאי המחיה הכפריים נותרו ירודים כשהיו. "סבתא, אנחנו לוקחים אותך עכשיו אל המשפחה שממתינה לך בישראל", הוא מסביר לה. היא מתרגשת ובוכה.
ארגה תמיד ראה בסבתו לוחמת. אישה שגידלה לבדה את כל ילדיה ומנעה מהם להסתבך בצרות. "אני זוכר בתור ילד שהיו מתנכלים אליי כל הזמן בגלל שאני יהודי, וצועקים עליי לעוף מאתיופיה", הוא מספר. "גם היו גונבים לסבתא שלי את הכסף". עם זאת, הוא נוכח לגלות שהיא מתקשה במיוחד להיפרד מהסביבה המוכרת לה ומהאנשים שהקיפו אותה בחום לאורך השנים. יגזאו נפרדת משכנותיה בבכי קורע לב והשניים עולים על המונית שתיקח אותם לשדה התעופה.
בנתב"ג חיכו לשניים עשרות בני משפחה, שאת רובם לא זכתה יגנזאו להכיר קודם לכן. בין הממתינים בנמל התעופה עומדת גם אחותה שלא ראתה אותה 18 שנים. "המשפחה שלי לא האמינה שזה באמת קרה עד שראו אותנו יוצאים משער הנחיתות", נזכר ארגה ברגע המרגש. "היה שם הרבה בכי, זה היה כל כך מרגש. אנשים נישקו את הרצפה והיו מאושרים. זו הייתה חגיגה גדולה".
משמחה גדולה - לתסכול וכאב
בין ארבע הקירות בבית הוריו שבנתניה העניקו בני המשפחה את הטיפול הטוב ביותר לסבתם. "היא קיבלה עידוד מהמשפחה, הבינה שהיא עכשיו בידיים טובות ולא הפסיקה לחשוב קדימה על האזרחות ועל הטיפול הרפואי שהיא תקבל", סיפר ארגה. "הידיעה שהיא בידיים של כולנו - זה הרגיע אותה קצת".
אך עד מהרה השמחה הגדולה על האיחוד התחלפה ברגשות של תסכול וכאב, עם תחילת המאבק על השארת הסבתא בישראל. בני המשפחה לא הסכימו להיכנע לדרישות משרד הפנים להחזירה לאתיופיה, ובכל חודש ביקשו הארכה נוספת לשהותה בישראל. הם ניסו בכל כוחם וכספם להשיג את האישורים הנדרשים כדי להוכיח את יהדותה, והתעודה היחידה שלא נמצאה הייתה תעודת הלידה שלה.
זה היה פשוט בלתי אפשרי", מסביר ארגה. "היא נולדה לפני 100 שנה בכפר באתיופיה, לא הייתה לה תעודת לידה. גם לאבא שלי ולאחים שלו אין תעודת לידה ובכל זאת העלו אותם לארץ. היא אישה מבוגרת שכל אחיה, ילדיה ונכדיה פה. אני לא מצליח להבין למה הם מושכים את זה. למה לא נותנים לה לחיות בארץ ולמה לא נותנים לנו לקבור אותה בשקט? זה כל כך מעצבן ולא הוגן".
אחרי החודשים הראשונים של סבתו בארץ הדגיש ארגה את גודל האבסורד: "בקרוב היא תהיה בת 102, מרותקת למיטה, לא מסוגלת אפילו לעמוד ובקושי הולכת לשירותים. אנחנו אלה שעוזרים לה לזוז. היא גם בקושי מזהה אותנו ואני מפחד שלילה אחד אתעורר ואגלה שהיא איננה. איך היא כבר יכולה לפגוע במישהו? זה לא הגיוני שמונעים מאיתנו לתת לה אזרחות. אבל אני לא אפסיק להילחם עד שאשיג את כל המסמכים".
ואולם, המאבק של ארגה הגיע לסופו - ולא בתוצאה שהוא קיווה לה: כמה ימים לאחר שהבטיח להמשיך להיאבק בכל כוחו הלכה סבתו לעולמה. יגזאו לא קיבלה את האזרחות שעליה היא חלמה, ובני המשפחה נאלצו לקבור אותה מחוץ לחלקה היהודית. נחמה מעטה יכולה להימצא בכך שאת שנותיה האחרונות היא בילתה לצד קרוביה, האנשים שאוהבים אותה יותר מכל, ומנוחתה תהיה בארץ שתמיד חלמה להגיע אליה.