לפני מספר שנים, כשהייתי עו"סית מתחילה, פנתה אלי קולגה בבקשה לעזרה. היא סיפרה לי על אשתו של מטופל, אישה חכמה ומסורה, שהגיעה למצב שהיא חוששת לחייה. האישה סיפרה לה שכבר זמן מה שהיא ישנה עם כלי להגנה עצמית מתחת לכרית, והיום, כשבעלה יצא מהבית, התעוררה בה התחושה שכשישוב – הוא מתכוון לרצוח אותה. ככל ששמעתי יותר מהסיפור, התעוררו בי יותר ויותר דגלים אדומים.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

היא החלה לספר על קנאה במערכת היחסים, על איומים על חייה, על בעל שבמשך שנים בודד את אשתו ממשפחתה ומהחברים, שהוביל אותה למצב של תלות כלכלית ותעסוקתית, לבדידות. ולכן, כשהיא סיפרה לקולגה שלי שהיום היא מרגישה שמשהו רע הולך לקרות, אני האמנתי לה. לגמרי.

הייתי אמא צעירה אז, ובאותו היום הבן הצעיר שלי אמור היה לחגוג טקס סיום בית ספר יסודי. שחת טלפון אחת לאותה האישה הבהירה לי כמה האישה הזו במצב שביר, במצב מסוכן. היה לי ברור שלמרות שזה ישבור לי את הלב, למסיבת הסיום של הבן שלי אני כבר לא אגיע.

צעדת הנשים נגד אלימות כלפי נשים‎‎ (צילום: דרור שדות)
צעדת הנשים במחאה על האלימות נגד הנשים בישראל ואזלת היד של הממשלה | צילום: דרור שדות

הבנתי אז שאני צריכה לבחור בין המקום שלי כאמא, לבין אישה זרה לגמרי, שחייה בסכנה ופתאום לי יש את היכולת להציל אותה - ועשיתי את הבחירה. פניתי למשטרה המקומית, נשלחו שוטרים לחפש את הבעל ותוך כדי שבלשים  בלבוש אזרחי מפטרלים מסביב לבית כדי לשמור על האישה, אני פועלת כל היום כדי לתאם לה מעבר למקלט לנשים מוכות ולהדריך את האישה כיצד עליה לנהוג, מה עליה לארוז, ואיך היא עוזבת את הבית.

במשך יום שלם הרגשתי כמו בסרט אימה, הרגשתי את השעון מתקתק ואת המתח גואה. האם הם יצליחו למצוא את הבעל? האם נצליח למלט אותה לפני שיהיה מאוחר מדי? רק בשעה 12 בלילה היא וילדיה הגיעו למקלט, רק בשעה 12 בלילה יכולתי לנשום לרווחה.

מאז עברו לא מעט שנים, מאז ראיתי לא מעט נשים שעברו אלימות מבני משפחתן והגיעו לחדר המיון שלנו בביה"ח וולפסון. לא פחות מ-45 נשים הגיעו אלינו בשנת 2020 בעקבות אלימות מצד בן זוגן. והיום אני מגיעה לקריאה הזאת כשהאישה כבר במקום בטוח, היא כבר בבית החולים - וזה צעד משמעותי כי פעמים רבות הן אפילו לא מגיעות.

זהבית שפיצר (צילום: דניאל יחזקאל)
זהבית שפיצר, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בוולפסון | צילום: דניאל יחזקאל

צריך להבין, ברגע שהמטופלת פה, בבית החולים, אני יכולה לשקף לה את המציאות שלה באופן ישיר. אני מתשאלת אותה כדי להעריך את הסכנה שבה היא נמצאת ואם הסכנה היא גדולה אני מציפה את זה בפניה  ואומרת לה "תראי, את בסכנה גדולה. אני מבינה את הקשיים, אבל תחשבי על עצמך ועל הילדים שלך".

העניין הוא, שלפעמים למטופלת עשויות להיות כל מיני תשובות. "אצלנו במשפחה לא מתגרשים", "או מה יגידו עלי?", "אני מעדיפה לחכות שהילדים יגדלו" ועוד. ועדיין, השיחה שמתאפשרת בתוך קירות בית החולים כמקום בטוח, זאת בנוסף למתן מידע על האפשרויות שלה ועל הגורמים שיכולים לתמוך בה, מוסיף לה שליטה וכוח.

אז אני פורסת בפניה את כל האפשרויות לטיפול בה במסגרת הקהילה ומספקת לה כתובות וטלפונים. וכן, היו נשים שבחרו לחזור לאלימות, ובלב כבד ידעתי שאין לי מה לעשות נגד הדבר הזה. רק לדעת שלפעמים נשים צריכות לחוות צבר אירועים, או אירוע מכונן אחד כדי שיגרום להן להחליט פשוט לקום וללכת בסופו של דבר.

מחאה נגד אלימות כלפי נשים בכיכר רבין (צילום: מטה המאבק נגד אלימות כלפי נשים)
"פתאום לי יש את היכולת להציל אותה" | צילום: מטה המאבק נגד אלימות כלפי נשים

שלא יהיה צל של ספק, מדובר בצעד שממש לא פשוט לעשותו. אנחנו צריכות לבוא עם כל המקצועיות, בלי שיפוטיות, לדעת שלפרק תא משפחתי - גם אם הוא לא מתפקד - זה מאוד קשה. תמיד יש בתמונה עוד הרבה דברים שאני לא תמיד מבינה, אלמנטים תרבותיים או דתיים, שרק הופכים את הסיפור למורכב יותר. לכן אני צריכה להיות שם עבור כל מטופלת ולכבד את הבחירה שלה - גם אם אני לא מסכימה איתה.

ויש גם את אלו שחוזרות. באחד הימים הגיעה אליי לחדר המיון מטופלת, שסיפרה לי שלפני 3 שנים כבר הייתה פה וניסתה לעשות את הצעד – אך לא הצליחה. בתמיכה שלי, ובשיקוף של העובדה שמדובר באלימות חוזרת ומתמשכת, ניסיתי להניע אותה להתחיל את התהליך.

אני מודה שלפעמים קשה להשאיר את השיפוטיות בחוץ, אבל אני חייבת לדעת לשים את עצמי בצד, להשאיל את עצמי להיות איזשהו מיכל עבור המטופלת. לשאול את השאלות הנכונות ולהביא לכך שהדברים יבואו ממנה. לי אין את הזכות להגיד לה איך לחיות את החיים שלה, אין לי זכות לייעץ או להמליץ לה, רק לשקף לה ולנסות לייצר אצלה מוטיבציה לשינוי.

קמפיין המסיכות נגד אלימות (צילום: facebook; @womenlivesmatterIL)
קמפיין מסכות במחאה על האלימות נגד נשים | צילום: facebook; @womenlivesmatterIL

בסופו של היום, הן יוצאות מפה וממשיכות הלאה. לפעמים הן מתלוננות במשטרה וממשיכות בטיפול של הרווחה, לפעמים הן אומרות שיתלוננו ואני יכולה רק לקוות שהן אכן יעשו זאת. היו לא מעט מקרים שתהיתי מה קרה עם המטופלת שפגשתי מרגע שעזבה את בית החולים, כי כל מקרה כזה משאיר סימני שאלה. עם זאת, אני יודעת שאני חייבת להפוך את הדף בספר, ולעבור הלאה, בשביל האישה הבאה. אני לא יכולה לשקוע במה אולי יקרה ואולי קרה, כי זו לא תופעה שנגמרת, הנשים ממשיכות וימשיכו להגיע, ואני יודעת שאני צריכה להיות פה עבור כל אחת ואחת מהן, בכל ה-100% שלי".

הכותבת היא מנהלת השירות לעבודה סוציאלית במרכז הרפואי וולפסון