אדם קם בבוקר והחליט לתרום כליה לאדם זר: "זה תהליך כואב – אבל ראוי להיעשות"

כבר כמעט שני עשורים שיורם כהן מעבד את הכרם שלו בבנימין, אבל בקיץ הזה פעולת ההרכבה השגרתית של הגפנים מקבלת עבורו משמעות חדשה. לפני כמה חודשים הוא החליט לתרום כליה לאדם שהוא אינו מכיר. "זה קינן אצלי הרבה מאוד זמן והשנה החלטתי מבפנים שיאללה, נזרום עם זה", סיפר ל-N12. "אמרתי להם חבר'ה אני עד יולי מסיים עם זה כי אין לי זמן. יש לי בציר בקיץ ויש לי סקי בחורף, אחר כך כבר אי אפשר".

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

יורם כלל לא מכיר את האדם שלו הוא תורם את הכליה. "פרטים יבשים", ציין כהן. "הוא סבא, יש לו נכדים. ראיתי את השם שלו אבל פתאום אני לא זוכר אותו אפילו. אני חושב שיש איזושהי תלות של תורם ונתרם - לא בא לי להיות שם".

יום הניתוח הגיע והצטרפנו ליורם שכרגיל בולט בשטח. הוא סירב ללבוש את הפיג'מה של בית החולים והעדיף להעביר את הזמן עם בנותיו בדשא. "עכשיו אני פה וזה אוטו-טו קורה ואני מאוד מאוד מתרגש, אני חייב להודות בזה", הוא שיתף. "אני תורם למישהו שקרוב משפחה שלו תורם למישהו אחר כי יש התאמות בין כולם, אז הרווחנו פעמיים".

"זה תהליך נעים? לא. הוא כואב? כן. אבל זה ראוי לעשות, ככה אני מרגיש", הוא הוסיף. "למרות שיש לי רעידות כזה בתוך ה... זה יותר מאשר התרגשות, יש איזשהו משהו שהוא כבד, כן. זה שיאו של תהליך, שיאו של משהו שאתה... כל הדרך אתה נמצא באזור הדמדומים של לעשות את זה או... ללכת או לא ללכת, וכל פעם אתה צריך לתת לעצמך פוש קטן שאתה הולך למשהו נכון, באמת משהו נכון".

יורם לא מסתיר את הפחדים שליוו אותו עד אותו יום: "הבוקר היו לי חששות פנימיים מה אני עושה כאן, אבל אתה פוגש את הבן אדם ואחר כך את אשתו והילדים שלו ואתה רואה כל כך הרבה שמחה אתה נותן לאנשים. זה כמו שאתה זורק אבן קטנה למים, מעגלים ועוד מעגלים ועוד מעגלים של אור ושמחה, זה ענק".

ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות בבית החולים בילינסון, קיבל את פניו של יורם בפתח המחלקה והסביר לו על התהליך: "זו פרוצדורה שאנחנו עושים המון במחלקה, אנחנו עושים כאלה נראה לי 100 מקרים בשנה שזה המון. ניתוח זה ניתוח. הולכים לישון, קמים בלי כליה. אבל הכל בסדר כי בדקנו הכל וראינו שרמת הסיכון היא מינימלית לחלוטין".

כמה רגעים לפני הניתוח, יורם נפגש עם שמואל אבירם, תושב יבנה, מי שבגופו תושתל הכליה שנלקחת ממנו. "ראיתי אותך מסתובב במסדרון מקודם כשישבתי בחוץ עם הבת שלי, לא הכרתי אותו עד עכשיו", סיפר שמואל. "אני בן 69, יש לי שלושה ילדים, חמישה נכדים, התאלמנתי לפני שנתיים וחצי. יש לי בת זוג שמלווה אותי והילדים מלווים אותי. אחרת זה לא היה פשוט כל העסק הזה".

חודש ימים חלפו, הכליה נקלטה היטב אצל שמואל והמערכת החיסונית התחזקה מעט. עכשיו החבורה כולה, יחד עם הצוות מבלינסון, נפגשת לראשונה. "אני זוכר שפגשתי אותו והייתי מאוד מובך לפני הניתוח", סיפר יורם. "הייתה לי מבוכה של ממש".

שמואל שיתף את שעבר עליו אחרי הניתוח: "רק ביום השלישי הבנתי את גודל האירוע. זה לא עניין טכני, זה הרבה מעבר לזה. התחלתי לבכות. חשבתי לפרוש בגיל 70, זאת אומרת עוד כמה חודשים, והיום אני חושב עוד פעם – לא פורש. מרגיש טוב".