אלפי ישראלים שיצאו לקרב ועדיין לא באמת שבו ממשיכים לחיות בינינו. החברים שנהרגו, קולות הירי והנפץ, והמראות הקשים לא מרפים מהם. ביניהם נכי צה"ל הלומי הקרב, שחזרו מהקרב לא פעם בגוף שלם אבל בנפש פצועה, וסובלים מהפרעת PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית).

לעדכונים נוספים ושליחת שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

לא רק הם סובלים עד היום מהריקושטים של הקרב ההוא, אלא גם דורות של ילדים שגדלו בישראל להורה הלום קרב. ההסתגרויות בחדר, התקפי הזעם והחרדה והזיכרונות שלא מרפים מההורה ומרחיקים אותו מילדיו, והבושה שמרחיקה אותם מהחברים. הם הופכים בודדים יותר – ונדרשים להתמודד עם שד שהם לא תמיד מבינים עד הסוף.

"בהתחלה הוא הדחיק - לפני שנה הוא התפרק"

י' הוא הלום קרב ממבצע חומת מגן, ואת השבועיים של הקרב בג'נין הוא מתאר כסרט מלחמה. "לא הכינו אותם למה שהיה שם, אבל המחבלים חיכו להם מוכנים", מתארת אשתו א'. "הם הסיגו את המחבלים מסמטה אחת לאחרת ובמהלך הקרב השתלטו על בית. בעלי שמר על הדלת, כשמרוב התשישות הוא נרדם, והתעורר לצעקות ולמחבלים שתקפו וניסו לפוצץ את בלוני הגז סביב הבית. זה רק אחד הדברים שקרו לו שם".

בתחילה י' הדחיק את הכאב, והשתדל לחיות כרגיל ככל האפשר. "אנחנו חברי ילדות, התארסנו אחרי הקרב אבל זה לא היה ככה", מספרת א'. "הוא שמר על הפאסון הרבה שנים עד שהוא פשוט קרס, לפני שלוש שנים כבר לא היה לו כוח. הוא נהיה אפטי ונכנס לדיכאון. ידעתי תמיד שבין ליל הסדר לשבועות הוא קצר מאוד, אבל זה לא היה בממדים כאלו. עכשיו אנחנו עובדים לרווח את התקופות הקשות ולהנות מהטובות כמה שאפשר". 

לי' וא' 6 ילדים, הבכורה שבהם היא ר', בת ה-15. "להיות בת להלום קרב זה קשה, הרבה פעמים נורא הייתי צריכה אותו והוא לא היה שם לגמרי", מספרת ר'. "כשאמא ואבא היו נוסעים לטיפולים אני שמרתי על האחים שלי ולא נתתי מקום לעצמי להתמודד עם ההלם קרב הזה. גילינו את זה לפני שנה, ישבנו כל הילדים על הספה, אבא קרא לאמא, סיפר שיש לו הלם קרב והסביר לנו מה זה. כבר לפני זה הוא לא היה מגיע לבית הספר ולאירועים, ואני חשבתי שהוא פשוט אדם עצבני". 

משפחתו של י', הלום קרב
משפחתו של י', הלום קרב | צילום: באדיבות המצולמים

גם אחרי שי' חשף את סיפורו לבתו לקח זמן להבין במה באמת מדובר. "רק בתחילת השנה כששמעתי אותו מספר על מה שקרה בג'נין, אני חושבת שהבנתי מה זה הלם קרב", היא משתפת. "הוא פשוט מותש ורואים את זה, אבל חשוב לו שהוא ידע שהקשר שלנו חזק והוא יכול לסמוך עליי. אני משתפת אותו בכל מה שקורה בחיים שלי למרות שאני רואה שהוא לא פנוי לזה נפשית, וכמה כואב לו שהוא לא מצליח".

"יש הרבה ארוחות שבת שרגע אחד כל המשפחה צוחקים ומעלים זיכרונות", היא מוסיפה, "ורגע אחר הוא שומע משהו שמטריף לו את החושים והוא מתחיל לצעוק, לקום מהשולחן, ולהסתגר בחדר שלו. אנחנו מראים לו שאנחנו פה בשבילו, אני מנסה לדבר איתו על ההלם קרב ולהתעניין. לקח לי חצי שנה לספר לחברות, אבל היום כולן יודעות. יש לי סביבה תומכת ולא יכולתי להחזיק את זה יותר". 

ר' רואה היום אחרת את אבא שלה מבעבר, והיא מאמינה שמאז שסיפר להם על הלם הקרב הקשר השתפר. "היה לי נורא קשה לראות את אבא שלי כגיבור", היא אומרת, "חשבתי שהוא המסכן שיצא מהמלחמה, ההוא שלא דאגו לו ובחיים לא יהיה מה שהיה פעם. ואז הבנתי שהוא בעצם יצא הכי גיבור במלחמה, כי הוא סוחב את הפצעים שלו עד היום איתו, כי הוא לוקח את הכדורים כל בוקר עבור המשפחה. הבנתי שהוא פשוט גיבור ענק".

"אבא הסתגר בחדר לפני בר המצווה, אמא הכריחה אותו לבוא"

נ', אחיה של ר', בן 14, סיפר שגם הוא חש דברים דומים לאחותו. "אבא לא הרבה שם, אחרי שהוא חוזר מהעבודה הוא ישן הרבה", הוא מספר. "הוא לא מראה יותר מדי רגשות, רוב הזמן רציני ולא מתלהב הרבה מדברים. פעם היינו עושים בימי שישי טיולי ג'יפים וזה היה כיף, היום אין ממש פעילויות משותפות". 

"חשבתי שהוא פשוט ככה", משתף נ'. "אבל היום אני מבין שהיה מקרה ששינה לו את החיים. כל פעם שהוא מתעצבן זה לא באמת הוא, זו המחלה, ככה אנחנו קוראים לזה בבית. התחלתי להעריך אותו יותר ואני מנסה כמה שאפשר לדבר איתו".

בר המצווה של נ'
בר המצווה של נ' | צילום: באדיבות המצולמים

בשנה שעברה, חגג נ' את בר המצווה. "באירוע עצמו הוא ישן בחדר והיינו צריכים להעיר אותו", הוא מספר, "הוא קם והשתתף בדרשה, אמא שכנעה אותו והאמת שהתלהבתי. זה שונה מאצל הילדים האחרים וזה היה יותר ממה שציפיתי". נ' מצידו, מתבייש לספר על הלם הקרב לחבריו. "זה לא הגיל", הוא אומר, "אני ממש מתבייש בזה, אני לא רוצה לספר להם כי אז אני לא אהיה כמוהם. אני מקווה שיום אחד אוכל לשתף. אני מקווה גם שהמצב של אבא ישתפר, מאמין? פחות". 

"לא יכולה לסבול שאומרים לי שלפחות הוא חזר"

את אביה בילדות, אפרת נגר מתארת כמושלם. הוא לימד אותה מתמטיקה, פיזיקה ומקצועות נוספים, עבד כרואה חשבון אך גם מצא זמן לשחק איתה ולקחת את המשפחה לטיולים. בשנת 1989 הוא נקרא למילואים, אלו היו ימי האינתיפאדה הראשונה. נגר מספרת כי כשנסע ברכב צבאי נכנס בהם רכב פלסטיני, ואחד החיילים נהרג. אביה נפצע קשה, השתקם פיזית - אך מעולם לא שב לעצמו.

"הייתי בת 12 כשאבא יצא למילואים", מתארת נגר, היום בת 42, "בשלב מסוים אמא קיבלה טלפון ויצאה מהבית, היא ניסתה לגונן עליי ועל אחיותיי ולספר לנו כמה שפחות. למעשה אבא היה מחוסר הכרה וכבר אמרו לה להתכונן לגרוע מכל, אבל הוא התעורר והצליח להשתקם פיזית. מה שהוא איבד זה את הזיכרון. הייתה תקופה שאמא הייתה נוסעת לשיקום בית לוינשטיין, שם ניסו לעזור לו להחזיר את הזיכרון. היא לא נתנה לנו לפגוש אותו אז מרדתי. הגעתי לבית החולים והוא לא זיהה אותי. זה רגע שלא אשכח לעולם". 

אפרת נגר, בת להלום קרב
אפרת נגר, בת להלום קרב | צילום: באדיבות המצולמת

לאחר מאבק ממושך, אביה של נגר הוכר כלוקה בהלם קרב - וגם לה לקח זמן להבין זאת. "זו הייתה תקופה שגיבורים היו מי שמתו", היא מספרת בכאב. "התביישתי והסתרתי את זה, הרגשתי שאין לי איזה סיפור הרואי לספר. גדלנו לבד יותר, הוא לא יכול היה לבוא לבית הספר למשל, בית הלוחם הפך לבית השני שלי. הוא לא נוהג, הוא נלחם וניסה לחזור לעבודה אבל זה כבר לא היה אפשרי, הוא לא זוכר דברים לטווח קצר ולא מצליח להתמצא במקומות חדשים. אבל הוא עדיין אדם טוב ועדין. כשנולדה הבת הראשונה שלי - הוא גם חזר לחייך". 

"אין לנו יום כזה כמו יום הזיכרון", חשוב לנגר לומר. "יום שמוקדש לאנשים כמו אבא שלי ולסיפור שלנו. אני לא יכולה לסבול את זה שאומרים לי אבא שלך חזר. לא מזמן שוחחתי עם אחיותיי והבנתי שאנחנו תמיד חרדות לדעת שכולם חזרו הביתה - כי אבא שלנו יצא מהבית והוא אף פעם לא לגמרי חזר". 

"המדינה חייבת לקחת אחריות על הלום הקרב ומשפחתו", אומר רואה החשבון יאיר שביט, מנכ"ל עמותת ההלם והקרב שנמצאת בימים אלו בגיוס המונים. "הלם הקרב הוא צלקת שגם המשפחה נושאת יחד עם ההלום, לא פעם אנחנו רואים ילדים של הלומי קרב שיורשים את הפוסט טראומה מההורים. המדינה שלחה אותנו לקרב ולכן מחוייבת לקחת עלינו אחריות ולסייע לנו ולמשפחות שלנו".