אסתר בן יהודה חיה לבד בביתה. גם השנה, היא לא הצליחה שלא לסדר את הכיסאות בחצר לחברים של אליאל ז"ל. היא תבשל להם, תתלבש, ותחכה להם ליד השער - למרות שאסור להם לבוא. "אני לא רוצה להגיד שאני קוראת או מחכה או מצפה - אבל התחושה שלי היא שיש אנשים שיתנהגו לפי הרגש וישימו את השכל בצד", היא מודה. "אני לא מאמינה שביום הזה אני אהיה לבד".

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

אליאל, בנה השני של אסתר, נולד בזמן שישבה שבעה על אחיה, יוסף אליאל זכרו לברכה, לוחם סיירת גולני שנפל בקרב על הבופור. היא קראה לו על שם אחיה, וכעבור 18 שנה גם הוא הפך ללוחם בסיירת. "אבא שלי כעס מאוד שהרשיתי לו ללכת", היא מספרת. "כשאליאל עבר את הגיבוש של הסיירת הייתי האמא הכי מאושרת בעולם, ואבא שלי אמר לי: 'את שמחה כי את רוצה שיהרגו אותו'. זה מאוד רדף אחריי".

אליאל התקדם בגולני עד לתפקיד סגן מפקד פלוגת העורב. הוא סיים את השירות הסדיר, יצא לטיול ארוך וחלומי בדרום אמריקה, וכשחזר פרצה מלחמת לבנון השנייה והוא נקרא למילואים. ביומה האחרון של המלחמה, כשהוא עם חייליו בשטח האויב, נפגעו מספר חיילים מירי טילים. אליאל ורב סמל אלעד רם היו בראש הכוח שהסתער כדי לחלץ את הנפגעים, כשהם עצמם חשופים לאש. כשהירי המשיך, שניהם נהרגו במקום. סרן אליאל בן יהודה נפל כמו דודו, בלבנון.

חבריו של אליאל בן יהודה ז
תומר עין אלי ושלומי אליה, חבריו של אליאל ז"ל | צילום: חדשות 12

"אנחנו לא יכולים להתחבק, להתנשק אבל אנחנו יכולים לשבת לדבר", היא ממשיכה. "לא מסתדר לי בראש שיום הזיכרון זה יום שמשפחה יושבת לבד עם עצמה". לדבריה, "אנשים עוד קשורים אליי מהעבר, אכפת להם. הם יודעים שביום הזה בשעה 11:00 הם צריכים להיות בכפר תבור".

עוד לפני יום הזיכרון, הגיעו לבקר את אסתר שניים מהחיילים שהיו קרובים ביותר לאליאל בזמנו, תומר עין אלי ושלומי אליה. גם הם מבולבלים, ומתקשים להשלים עם ההנחיות שלפיהן אסור להם לפקוד את הקבר ואת הבית של החבר שלהם ביום המיוחד הזה, כפי שהם עושים מדי שנה מאז 2006. "דיברתי עם הצוות, ובאמת התלבטנו מה נעשה אם אסור יהיה להגיע", מודה תומר. שלומי מוסיף: "זה אירוע קשה, צריך למצוא את הדרך לעשות את זה במסגרת ההגבלות".

"זה ערב שמח, משהו שגילעד היה מרגיש בו טוב"

גם הוריו של גילעד יעקבי רוזנטל ז"ל רגילים שבערב הזה הבית מלא. מדי שנה הם ממש מחכים למפגש עם החברים מהסיירת, שהפעם לא מתקיים. "בערב יום הזיכרון מגיע הצוות ואחרי הצפירה יושבים פה יחד מעגלים בגינה, עם אוכל טעים ובירות. זה נורא כיף לנו, זה ערב שמח - משהו שגילעד היה מרגיש בו טוב", אומרת מיכל, אמו של גילעד. אבי, אביו של גילעד, מצפה גם הוא לערב הזה: "אני תמיד אומר שאני גונב איזו פיסת חיים של גילעד שאני לא מכיר".

הוריו של גילעד יעקבי רוזנטל ז
"זה ערב שגילעד היה מרגיש בו טוב" | צילום: חדשות 12

במבצע צוק איתן כוחות גולני נכנסו למבצע קשה בשכונת סג'עיה, אחד המעוזים המרכזיים של חמאס. גילעד היה נגביסט חוד - מי שהולך בראש, לפני כולם. כשהצוות של גילעד נכנס לבית שנחשד כבית מחבלים, נורה פנימה צרור וממנו נהרגו יחד גילעד, וחברו עוז מנדלוביץ' ז"ל.

במסגרת הגבלות הקורונה, ובכל זאת כדי לא לשבור מסורת, שמוליק מפקד הצוות דאג שכל החברים יעלו עם ההורים של גילעד לשיחת ZOOM וכל אחד יספר קצת סיפורים וזיכרונות. חלק הקריאו שיר שכתבו, חבר אחד ניגן בגיטרה, ואחרים רק ניסו לחלוק עם ההורים את הרגשות שלהם בימים האלה.

הוריו של גילעד יעקבי רוזנטל ז
"יש צביטה בלב, אבל אני שמח בשבילם" | צילום: חדשות 12

זאת גם הזדמנות, כמדי שנה, להתעדכן ולשמוע קצת על החיים של הצוות, והמצב המשפחתי שלהם. "ברור שיש איזו צביטה בלב כשאומרים לי 'התחתנתי, נולד לי', אבל אני חינכתי את עצמי לעבור מהר מאוד ללשמוח בשבילם - כי שום דבר לא יחזיר את גילעד, והאנשים האלה היו מאוד יקרים לו", משתף אבי.