מגפת הקורונה שהתפרצה בחודשים האחרונים מעצימה את המשברים שקיימים גם ככה בשגרה בישראל. ההסגר והבידוד החברתי העצימו את הקושי של אלפי קשישים ניצולי שואה. גם ככה לפני התפרצות הנגיף הניצולים חיי בבדידות בלתי נסבלת. שני ניצולים סיפרו אמש (שני) במהדורה המרכזית על הקושי בצל הבדידות.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

רגינה פרנקל, בת 90 מקרית ביאליק, הייתה רק בת 9 כשאביה נלקח למחנה עבודה. "אני נולדתי בצ'קנוביץ שהיה ברומניה ועכשיו זה אוקראינה", סיפרה פרנקל. "את אבא שלי לקחו למחנה עבודה שם הוא איבד חמישה אחים. גם לאמא שלי לקחו את המשפחה". בהמשך היא סיפרה שהבידוד והסגר אותם היא חווה כעת מזכירים את התקופה ההיא: "בזמן המלחמה היה אסור לצאת. רק שלוש שעות ביום וזה ממש מזכיר את מה שקורה היום".

היא סיפרה על אירועים קטנים שנצרבו בליבה ומשפיעים עליה עד היום: "אני עד היום לא זורקת לחם. אם הקצה נשאר אני אוכל אותו, עד הסוף אני משתמשת. אני אוכלת כי זה מזכיר לי תמיד שאני צריכה לשמור על אוכל. במיוחד על לחם".

כבר חודש היא סגורה בבית כמו כל הקשישים, אבל לבדה. אין לה ילדים ובעלה נפטר לפני שלוש שנים. לפני הקורונה היא הייתה הולכת למועדון יום ליד הבית: "הבדידות היא הדבר הכי קשה. אני לא רוצה להיזכר כי אני לא רוצה להתחיל לבכות". היא סיפרה על סדר היום שלה: "קמים בבוקר מתלבשים ומסתובבים בבית".

אפרים הלר
אפרים הלר: "הבדידות זה החלק הכי הקשה" | צילום: החדשות 12

אפרים הלר בן 92 מראשון לציון, נולד בבודפשט וכבר בגיל 14 הוא הופרד מהוריו ואחותו ונשלח למחנות עבודה. "חטפתי הרבה מכות, אכלתי מעט אוכל ועבודה רבה", סיפר בדמעות. "מהשכם בבוקר עד הערב זה היו החיים שלנו והתברר שמי שלוקח את הלחם שומר עליו. את הפירורים ספרנו - הפירור היה סם החיים".

ערב אחד אספו את כולם במחנה והנאצים הודיעו כי בגלל ניסיון בריחה, הוחלט להוציא להורג, באופן אקראי, כל אדם עשירי. חמש פעמים שהוא ניצל מהמוות באותו יום: "בשבת בבוקר התעוררתי והלכתי לשירותים. כשחזרתי, חזר איתי אדם בערך בן 40. קצין אס אס שהלך מאחור ירה בו והרג אותו. לא ידעתי מה לעשות".

"זה רודף אותנו יום יום שעה שעה, בפרט עכשיו", הדגיש. "אין מי שישכיח את זה. כשאתה יושב עם אנשים אתה שוכח מזה אבל עכשיו בבידוד זה לא קורה". אביו נרצח במחנה, אבל יחד עם אמו ואחותו הוא זכה לעלות לישראל כאן התחתן ונולד לו ילד. מאז הקורונה הוא לא יצא מהבית מעביר את הימים בעיקר מול הטלוויזיה לידו. חשוב לזכור שלא רק ביום השואה מגיע לניצולי השואה שנזכור אותם ונדאג להם. זו המחויבות שלנו שלא יישארו לבד.