בזמן שהם רואים את המספרות, מכוני היופי וסניפי איקאה נפתחים ללקוחות, בעלי מכוני הכושר והמאמנים האישיים עומדים בצד ולא מבינים באיזה שלב יאפשרו גם להם לחזור לפעילות, ובאילו תנאים. על פי ההנחיות, מאמנים אישיים יכולים להעביר אימונים בינתיים רק בזום ומכוני כושר סגורים לקהל, למרות שלטענת חלק מהם הם יכולים לפתוח ולשמור על כל ההנחיות של משרד הבריאות.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

"עוד לפני שמישהו בכלל ביקש מאיתנו עשינו צעדים כדי לשמור על היגיינה בחדרי הכושר. הגבלנו את מספר האנשים שיכולים להיכנס כדי שתהיה שמירה על מרחק בין מתאמנים והכנסנו עמדות אלכוג'ל", אומר אייל אריאל, בעל רשת מועדוני הכושר מטי שמפעילה שישה מועדוני כושר ומעסיקה מאות אנשים. "אז אנחנו יכולים להבטיח שאם אומרים לנו לפתוח את חדרי הכושר מחר - נשמור על ההנחיות".

לדברי אריאל, כל יום נוסף בו חדרי הכושר והעסקים בתחום סגורים –"מקרב לגרוננו את חבל התלייה ומגדיל את הסיכון שניאלץ לשלוח את 150,000 האנשים שעובדים בענף ללשכת התעסוקה". לטענתו מדובר בענף חיוני וקריטי לבריאות הציבור: "הענף שלנו הוא תומך בריאות, אנחנו בעצם תעשיית בריאות, אנשים היום לא מתים רק מקורונה, אלא גם מהשמנת יתר וסכרת".

חדר כושר
צילום: shutterstock

"אני רוצה לפתוח למרות שכנראה אמשיך להפסיד כסף"

אריאל הוא גם חלק מוועד שהקימו בעלי מכוני כושר כמוהו והם פועלים בכדי לנסות ולהחזיר את הענף לפעילות: "הגשנו לשרת הספורט מירי רגב תכנית מסודרת לגבי חזרה לפעילות והנושא נמצא עכשיו בדיונים. חדרי הכושר כענף מכניסים למדינה כמיליארד שקלים של מיסים בשנה, אז הם צריכים להבין שגם אם כרגע הם יעזרו לנו כלכלית כדי שנפתח – זה ישתלם בטווח הארוך. מדינות אחרות כבר הבינו את זה והן עושות את זה".

הוא מספר כי כמוהו, וכמו מאמני כושר ובעלי מכוני כושר רבים, גם הציבור צמא לחזור לפעילות: "אנשים שולחים לי לא מעט הודעות וכותבים שהם כבר ממש מחכים שנחזור ונפתח. האנשים במשרד האוצר צריכים להבין לפי השטח של חדרי כושר ולפי צפי האנשים שיבואו, שאני יכול לפתוח ולשמור על ההנחיות. אני רוצה לפתוח למרות שאני יודע שכנראה אמשיך להפסיד כסף כי אנחנו נפתח כנראה בשביל מקסימום של 60% מהלקוחות שלנו אם המבוגרים, חולים ואנשים שחוששים לא יבואו".

חדר כושר עם חומרי ניקוי
צילום: ברוך סרוסי

"מה ההבדל בין תפילה לריצה?"

"אני לוקח משכורת מהעסק שלי ואני בעל שליטה, הכל רשום ושום דבר לא בשחור, ולכן אני לא זכאי לכלום מהמדינה כי אני לא עצמאי ולא שכיר בעצם. אבל האמת? הפן הכלכלי שלי זו הדאגה האחרונה שלי. אני דואג לעובדים שלי", אומר אריאל, "אנחנו משתדלים לדבר עם כל העובדים שלנו והם נמצאים בחרדה ובמצוקה. יש מקרים שהייתי צריך לעזור אישית בכסף מהכיס כדי שאנשים בכלל יעברו את הפסח".

אחד מהמאמנים האישיים הרבים שיושבים בימים אלה בבית הוא אמיר אורלי, מאמן אישי ומאמן קבוצות ריצה, שבימים אלה לא יכול להתפרנס - כי בתקנות מותר לקיים פעילות גופנית עם פרטנר אחד קבוע: "מה ההבדל בין תפילה לריצה. כי מזיעים? אז גם בתור באיקאה בשמש מזיעים. אנשים ממש מחכים כבר לחזור ולהתאמן", הוא אומר. "יש לי מתאמנים שמתחננים בפניי שאבוא ואאמן אותם, אבל אני אומר להם שאני לא יכול כי מצד אחד אם אני אסכים לאחד אני צריך להסכים לכולם וזה לא אפשרי לפי ההנחיות. מצד שני, אני גם לא יכול להתרחק 500 מטר מהבית אם זה לא בריצה".

חדר כושר, אתנה, חיים אבגי
צילום: ריקי בקסיס, עיצוב: חיים איבגי

"לא זכאים לכלום מהמדינה"

לדבריו, כל אחד שרוצה להילחם "צריך להקים ארגון וזה נראה שמי שמקבל החלטות יושב ורק מסתכל מי עושה יותר רעש ולפי זה מקבל החלטות. זה לא צריך לעבוד ככה". הוא מעיד כי אחת הבעיות הגדולות היא שאין להם צפי לגבי החזרה לעבודה וגם לא ידוע באילו תנאים. "נותנים אישורי פתיחה לפי מי שצועק יותר חזק. אם היו עושים בדיקות לתושבי המדינה לפני ואחרי הקורונה, אני בטוח שהיו מגלים שהמדדים הבסיסיים של הרבה מהתושבים גרועים".

"מאמנים אישיים אלה עסקים קטנים כמעט בלי רווחים ולכן הם לא זכאים לכלום מהמדינה כי כביכול לא 'הפסדנו' יותר מדי", הוא אומר. את המצב כרגע מסכם אורלי, מעט באירוניה: "כשאני יוצא לרוץ אני לוקח איתי גם מסכה כדי שאם במהלך הזמן אעבור להליכה לא יבואו אליי בטענות ולא יתנו לי קנס".