גחלילית היא בעצם חיפושית לא נאה במיוחד. אבל יש לה קסם - היא יודעת לייצר הבזק אור. יגאל מוסקו יצא בלילה של ירח מלא, יחד עם לייבעלע פרידמן, צייד גחליליות ומנהל מנהל אוסף החיפושיות במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, לחפש אחריהן בחשיכה של יערות ארצנו ולברר מדוע אנו נתקלים בהן פחות ופחות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"בארץ כל מי שמעופף זה זכר", מסביר פרידמן. "נקבות חסרות כנפיים או עם כנפיים מנוונות, ויושבות על הקרקע או על הסלעים, על הצמחים". הוא מוסיף ומסביר מה ההיגיון האבולוציוני שעומד מאחורי ההבדל בין הזכרים לנקבות: "פחות סיכוי להיטרף. ככה זכרים ייטרפו, הם הצד הפעיל, הם מחפשים את הנקבות, והנקבות יותר בטוחות".
פרידמן, תושב ההתנחלות קדומים ואב ל-7 ילדים, הוא אנטמולוג. כלומר, חוקר חרקים. השיגעון שלו לחקרים נכנס בו עוד כשהיה ילד בבלארוס. זה באמת משהו נפשי פנימי", הוא מספר. "הם כל כך יפים. מכלול אין-סופי של צורות וצבעים, תבליט, צורת עיניים".
"חבריי בכלל התייחסו אליי די גרוע, באופן כללי בבית הספר", נזכר פרידמן. "גם מסיבות אנטישמיות, גם סתם בריונות כזה נגד ילד מוזר. העניין בחרקים גרם להם עוד יותר להציק לי, עוד יותר לצחוק. ביום הראשון שהייתי בארץ כבר עשיתי סיבוב ליד הבית ואספתי כמה חרקים שלא הכרתי".
במשך השנים, הוא רדף אחרי חיפושיות בקניה, באתיופיה, במלאווי, במדגסקר ובפפואה ניו גינאה. המדליות שלו נמצאות במגירות מוזיאון הטבע בתל אביב והוא זוכה להוקרה עולמית.
"לפני יום-יומיים התפרסם מאמר די גדול של מספר אנשים מומחים בתחום הצרעות הטפיליות דווקא, והם תיארו שם סוג חדש על שמי, וקראו לו AELABIAL", הוא מציין. "זה כבוד גדול מאוד. מה עוד שאת הצרעה הזאת אני במו ידיי תפסתי במערב קניה ביער קאקמגה".
ולאן נעלמו הגחליליות? ד"ר נטע דורצ'ין היא אוצרת אוסף החרקים במוזיאון הטבע של אוניברסיטת תל אביב, מסבירה: "אנחנו רואים הרבה פחות גחליליות כי הן, כמו כל שאר החרקים, המספרים שלהן יורדים. זה אשמתנו, זה תוצאה של פעילות אדם וזה יכול להיות זיהום, זיהום בכימיקלים, זה יכול להיות זיהום אור אם אנחנו מדברים על גחליליות. וממש הרס של בתי גידול עקב פיתוח מסוגים שונים".